בספריית הווידאו הבלתי מוגבלת של היקום, מככבים לא מעט סרטים בעלי נרטיב מבוסס טיימר שבו הגיבור הראשי עומד בפני מגבלת זמן - כשתפקידה הוא לשמור על מתח גבוה ובעיקר את הצופה דבוק לכיסא, רצוי לקצהו. "ספיד", "קראנק: מתח גבוה" ו"ראן לולה ראן" הם רק דוגמאות מתוך תת-ז'אנר שלם. הבסיס הנרטיבי של סרטים אלו זהה לזה של "שישים דקות" ("Sixty Minutes"), הסרט החדש ודובר הגרמנית שעלה בסוף השבוע לנטפליקס.
במרכז העלילה של "שישים דקות" נמצא אומן לחימה בשם אוקטביו (אמיליו סקראיה). רגע לפני שהוא עולה אל הזירה לאחד הקרבות החשובים בקריירה שלו, הוא נוטש את האולם ורץ אל יום ההולדת של בתו, אחרת יאבד אותה לטובת גרושתו, הדורשת לקבל עליה משמורת מלאה. כשהוא רץ את ריצת חייו ברחובות הצפופים של ברלין היפהפייה, וכשלרשותו עומדת שעה אחת בלבד, אוקטביו נאלץ להילחם בגנגסטרים קשוחים, להספיק לקנות עוגת יום הולדת ולאסוף חתול עזוב מבית המחסה.
המוטיב המרכזי של הסרט מצוי כבר בטייטל שלו - הזמן. הוא לקוח בפירוש מ"ראן לולה ראן" המצוין, שהציג בפני הצופים גיבורה הרצה ברחובות ברלין נגד 20 דקות על השעון. בעוד "לולה" הציע מבנה עלילתי סבוך, חכם ומסקרן שאורך דקות מעטות בלבד בגרסאות שונות, "שישים דקות" בוחר בדרך פחות מתחכמת והרבה יותר פשטנית. מוטיב נוסף והרבה יותר פיזי הוא קרבות הרחוב המתוזמרים בפול קונטקט: סקראיה הוא אומן לחימה בעברו והוא לא מחמיץ שום הזדמנות להפגין את יכולותיו בסרט. כל קרב כזה, שמתרחש בממוצע כל עשר דקות בערך, הוא מגניב, מרהיב ומספק את הסחורה - אקשן אפקטיבי לכל דורש. אבל אחרי שצופים בכמה סצנות כאלה, טובות ככל שיהיו, זה כבר הופך לרפטטיבי וצפוי. גם האלמנט של הסטרס בעקבות הזמן שחולף (בצורת טיימר על המסך) לא עובד מספיק טוב. הוא מאבד כליל ממשמעותו לקראת הסוף והסרט היה יכול לעבוד טוב גם בלעדיו.
יש מאמץ ניכר להציג את אוקטביו כאבא טוטאלי, כזה שלמרות הכל יגיע צולע ומדמם למסיבת יום ההולדת של בתו. כך הסרט מקבל נופך דרמטי בסגנון "'אבא גנוב' פוגש את 'ג'ון ויק'", רק שהפעם הוא לא מתחרפן כי הרגו לו את הכלב או בורח ליוון. אבל אין כאן עומק אמיתי. מערכת היחסים בין אוקטביו לבתו מלאכותית ושטחית מדי ולא מצליחה להניע את גלגלי המנוע הסנטימנטלי המתבקש בקרביים של הצופה. במילים אחרות: למי אכפת ממסיבת יום ההולדת? תנו לנו עוד אקשן.
דרמה, סימפתיה ושעוני עצר בצד, "שישים דקות" הוא סרט אקשן במהות שלו - וככזה, הוא עושה בדיוק את המצופה ממנו. יוצרי הסרט, אוליבר קינל ופיליפ קוך, משתמשים בכל האלמנטים המוכרים והקלישאות של נוסחת סרטי ה"בוא נרביץ מכות ברחובות עיר אירופאית כלשהי ונוסיף לזה קצת רגש", והאמת היא שזה עובד לא רע בכלל. אומנם לא מדובר בסרט הנושא בתוכו עלילה מתוחכמת מדי, או כזו שמעולם לא ראיתם, אבל התערובת הזו של סנטימנטליות שטחית וצפויה לצד סצנות של קרבות רחוב עם כוריאוגרפיה מרשימה, פסקול מקפיץ וצילום תזזיתי, עושה עימו חסד ומייצרת בסופו של דבר פיצ'ר ראוי לצפייה לערב של נטפליקס אנד צ'יל.
"שישים דקות" הוא מהסרטים השמורים לחסידי הז'אנר בלבד. הוא מספק שעה וחצי של פאן קליל עם קרבות אלימים ומדממים ואקשן טוב על אוקטן גבוה, אם כי לא אחיד. לעיתים הוא עלול להרגיש כמו משחק וידאו שחוזר על עצמו, אבל אם תבואו עם ציפיות נמוכות, יש סיכוי שתצאו מופתעים. אולי זה לא הסרט הכי מתוחכם בספריה העדכנית של נטפליקס, אבל היי, מה רע בלצפות קצת באנשים רעים חוטפים מכות?