הם מ-פ-ח-ד-י-ם: "הזאב מוול סטריט" הוא הסרט שכולם אוהבים לשנוא
המדינה שגדלה על חלום העושר הגדול נתקלת בחיזיון הקיצוני והמושחת ביותר שלו ב"זאב מוול סטריט". יש מי שהנהנתנות הזו קשה לו מדי לעיכול, אבל האם זה הופך אותו לסרט פחות חשוב? וגם: האם הגלובליזציה תוציא את הוליווד מהחיבוק החם של ארה"ב והמתנות שהשאיר סנטה בטבלת שוברי הקופות של הכריסמס. כל חדשות הקולנוע
תכירו: שק החבטות הרשמי של המרוץ לאוסקר 2014 הוא החל מהשבוע "הזאב מוול סטריט". בכל שנה יש לפחות סרט אחד כזה, שעונת הפרסים עמוסת התככים והספינים מצליחה להתלבש עליו עם מנטרה חוזרת שהופכת עם הזמן לעובדה. ל"כוננות עם שחר" בשנה שעברה, לדוגמא, הצליחו להדביק את תווית התמיכה בעינויים. לא משנה כמה ניסו יוצריו להתנער ממנה לאחר מכן או העובדה שסרט זכה לביקורות הטובות ביותר של השנה (יותר מארגו). ההשלכות של התווית הזאת הביאו לבסוף לזכייה מינורית אחת (עריכת סאונד) והתעלמות צורמת בכל הקטגוריות החשובות. השנה הגיע תורו של סקורסזה לחטוף, כולל סצנה מביכה של חבר אקדמיה שהשתלח בו במילים קשות בהקרנה סגורה בשבוע שעבר. מהר מאד הגיעו גם הטורים והמכתבים הפתוחים בעיתונים החשובים ואיתם גם התובנה: הזאב מוול סטריט מהלל את השחיתות המוסרית של הגיבור שלו.
כאן נפתח גם הדיון שמפריד בימים אלה בין המבקרים בארה"ב: מה סרט אמור לייצג? האם יוצר צריך להיות מחויב מוסרית לתת ביטוי רק להתנהגות שנחשבת ראויה? הדיון הזה נכון לא רק לפוריטניות האמריקאית אלא גם לישראל, שבה סרטים נשפטים הרבה פעמים לפי העמדה הפוליטית שנושבת מהם. הקפיטליזם החזירי שמציג סקורסזה בהרבה הומור בסרטו החדש מטריד ומרגיז, בעיקר בעידן של פערים חברתיים כל כך משמעותיים. הוא גם לא מרחם על הצופים שלו בכך שהוא דוחף להם את ההתנהגות הזו לגרון שוב ושוב ושוב במשך שלוש שעות תמימות. מצד שני מי אמר שסרטים אמורים להוציא אותנו מהאולם עם חיוך על הפנים ותמונת עולם אופטימיות בדמיון? ולמה שהמציאות בקולנוע תהיה רחומה יותר מהזוועות בעולם האמיתי? "הזאב" כנראה ישלם את המחיר על הנועזות ללכת נגד הזרם ולהציב על המסך את גרסת האימה לחלום העושר המוחלט של כולנו, ואולי דווקא בגלל זה מדובר בסרט הכי חשוב שתראו השנה.
בסינית זה נשמע יותר מרשרש. איירון מן 3
הנה הכסף
כאילו כדי להצדיק את הנקודה שביקש סקורסזה להציג, מגיעים השבוע הדיווחים על הנטישה של תעשיית הקולנוע את המקום בו נולדה לטובת האפשרות להגדיל עוד קצת את ההכנסות. פתאום, ליד אתרים עם הטבות מס מפליגות כמו ונקובר ולונדון, נראית גם השמש של קליפורניה קצת פחות זוהרת. בתחילת החודש לקח ג'יימס קמרון את פרנצ'ייז "אווטאר" שלו, חמוש בלא פחות מ-413 מיליון דולר של תקציב, ועשה את הדרך הארוכה לניו זילנד, שם יצולמו שלושת הסיקוולים לסרט שאם מישהו במקרה שכח, מחזיק עדיין בתואר הסרט הרווחי בהיסטוריה בפער ניכר. תוסיפו לאלה את הכספים העצומים ואלפי מקומות העבודה שסיפקו טרילוגיות "שר הטבעות" ו"ההוביט", ותבינו למה המשימה למשוך הפקות גדולות הפכה ללא פחות ממשימה לאומית. כזאת שעבורה גם ראש הממשלה והשרים עוזבים הכל כדי להפעיל את כובד משקלם.
השינוי הזה דרמטי בגלל ההשלכות האפשריות שלו על מה שנראה בעתיד. הוליווד לא רק מתרחבת למדינות אחרות, היא גם נושאת את עיניה לשווקים אחרים ובראשם מקום קטן בשם סין. גרסאות הוליוודיות של סרטים כמו "פסיפיק רים" ו"איירון מן 3" כללו אדפטציות סיניות מיוחדות ושונות במקצת מאלו שראה העולם המערבי. הכסף שזרם משם לקופות הצדיק את הצעד הזה. מה כל זה אומר? מוקדם עדיין לדעת, אבל הקולנוע שאנחנו מכירים עומד כנראה להשתנות. אם הזיקה הישירה בין הוליווד לארה"ב נשברת, זה יכול לקרות גם לדימוי שלה על המסך. כמה רחוק היום שבו אמריקה תוצג כנבל הרשע שצריך להכניע כדי להציל את העולם הנאור? כנראה שהרבה פחות רחוק ממה שחשבנו.
שוברי קופות
הו הו הו, שבוע הכריסמס בארה"ב מביא איתו את הכסף הכי גדול של השנה וגם הפעם הוא לא מאכזב. לא פחות משמונה סרטים ניצלו את חופשת החג כדי להביא הביתה 10 מיליון דולר ויותר. "ההוביט" סוגר את השנה במקום הראשון (שבוע השלישי ברציפות) עם 29.8 מיליון, אחד יותר מאשר "לשבור את הקרח", שקפץ בכמעט 50 אחוז בהכנסות בזכות העובדה שההורים היו צריכים לבלות עם הילדים בסרט לכל המשפחה.
אבל הקרב המרתק באמת של השבוע התנהל בין סרטי האוסקר. בפוטו פיניש סיים "חלום אמריקאי" לפני "הזאב מוול סטריט" (19.5 מיליון לעומת 18.5) כש"להציל את מר בנקס" מסתפק במקום השישי עם 14 מיליון. במקרה של "הזאב" הדרך להחזרת ההשקעה (100 מיליון) עדיין ארוכה, אבל בפרמאונט יכולים להתנחם בגורלו האכזר של "רונין 47", סרט הסמוראים של קיאנו ריבס שעלה לא פחות מ-200 מיליון דולר ועשה פחות מ-10 בשבוע הכריסמס. ביוניברסל, כך על פי דיווחים, צופים הפסדים של כ-170 מיליון על ההרפתקה המיותרת הזאת. וג'סטין ביבר? כנראה שזאת ממש לא השנה שלו. סרט ההופעה החדש "Believe" פתח במקום ה-14 עם הכנסות של 2 מיליון בלבד והפניית גב אכזרית של המעריצים.
נתראה באימון ג'יוגיטסו
הטוב, הרע והמכוער
הטוב: גל גדות עונה למשמיצים ומסבירה למה לא כדאי לדקדק יותר מדי בפיגורה המקורית של וונדר וומן. רמז: חזה קטן היא הבעיה הכי קטנה של הגרסה האמיתית שלה.
הרע: חוסר הטעם שאילץ את איימי אדאמס להסתובב חצי עירומה ב"חלום אמריקאי" בלי שום הצדקה נראית לעין.
המכוער: לא מספיק ש"אחים בדם" הפך לאחד הכישלונות הקופתיים הגדולים של השנה, עכשיו הוא גם נתבע על 50 מיליון דולר על ידי צאצאי אינדיאנים שטוענים להצגה סטריאוטיפית ומבישה. אנחנו מקווים שהם השאירו בצד מספיק חסכונות.
