היה היה פעם "שודדי הקאריבים", ודמות משנה משעשעת ולא מזיקה בשם ג'ק ספארו. כמה שנים וסרטים אחר כך ספארו הוא כבר הגיבור הבלתי מעורער והבלתי נסבל של סדרת הסרטים. גם המיניונים החמודים מ"גנוב על הירח" קיבלו סרט משלהם וגרמו לאלפי הורים ברחבי העולם לייחל למותם המהיר. החשש המתבקש במקרה של "מוצאים את דורי" היה שגם הדגה המדברת בקולה של אלן דג'נרס תהפוך מרגיזה כשאור הזרקורים יופנה אליה. אפילו פיקסאר עצמם כבר נפלו בזה, כשבסרט (המחריד) "מכוניות 2" העניקו את מירב תשומת הלב למטור, הגרר העילג שחיבבנו במנות קטנות בסרט הראשון. עם זאת, צפייה חוזרת ב"מוצאים את נמו" תגלה שדורי אף פעם לא הייתה מטור - הדגה הסובלת מאובדן זיכרון לטווח קצר היא לא (רק) סיידקיק משעשע, היא דמות עמוקה ומורכבת, ומסעותיה מועררים צחוק ועצב באותה המידה. "מוצאים את דורי" הוא לא "מכוניות 2", אבל הוא גם לא יצירת מופת בסדר הגודל של "הקול בראש" או "צעצוע של סיפור 3". זה סרט קיץ כיפי עם ערך מוסף.
"נמו" מ-2003 אולי זכור לטובה בזכות הצבעים העליזים וצבי הים החמודים, אבל הוא אחד מסרטי הילדים המפחידים והעצובים ביותר שראיתי. מילא ריבוי הסצנות והדמויות המפחידות - זה סרט שמתחיל עם דג שמאבד כמעט את כל משפחתו ברצח אכזרי ומאותה נקודה האבל, החרדה והטראומה לא עוזבים אותו לרגע. "דורי" יכול היה בקלות להפוך לסוחט דמעות קטלני, ובאמת נרשמו משיכות אף באולם, אבל הוא פיצה על הכאב עם הרבה הומור וקסם אישי. "מוצאים את דורי" דומה לדמותה של דורי כפי ש"מוצאים את נמו" דמה לגיבורו מרלין - הקודם היה רדוף חרדות ועצוב, החדש אופטימי לכל אורך הדרך. זה מצוין, כי בעיניי מרלין הוא החוליה החלשה של שני הסרטים.
אנו פוגשים בשנית את הדגים שנה אחרי אירועי הסרט הקודם - דורי חיה לצידם של מרלין ונמו, ונזכרת יום בהיר אחד במה שהצופים גילו כבר בסצנת הפתיחה קורעת הלב - היא הופרדה מהוריה כשהייתה דגיגה קטנה, ומאז מסתובבת ברחבי האוקיינוס מבלי לדעת מאין באה ולאן היא הולכת. ההיזכרות הפתאומית מובילה את החבורה למכון למחקר ימי בקליפורניה, שם תופרד דורי מנמו ומרלין, שישחו בעקבותיה בעוד היא מחפשת את בית הוריה ופוגשת חברים חדשים, כמו האנק התמנון (אד אוניל, יענו אל בנדי). כמו ב"הקול בראש", גם כאן פיקסאר נמנעים במכוון מהצגה של דמות נבל מובהק, כאשר מי שנחשד ככזה בתחילה מתגלה בהמשך כחבר יקר. האנק כל כך מקסים שהוא כמעט גרם לי להפסיק לפחד מיצורים ימיים מרובי זרועות, אבל חשוב להזהיר שיש בסרט גם דיונון ענק שנשלף היישר מהסיוטים שלי.
"דורי" הוא סרט מאוד סימפטי, שזה כיף ונעים אבל גם מונע ממנו לעמוד בשורה אחת עם המצטיינים של פיקסאר. הדמויות החדשות נהדרות, ההומור גדוש במודעות עצמית והולך למקומות קיצוניים במפתיע, אך ביקורת נגד בני האדם כמעט ואין פה. אם "נמו" יצא נגד דיג וכליאת דגים באקווריום, מכון המחקר הימי ב"דורי" הוא לא איזה פארק מסויט בסגנון "Sea World", אלא בית נוח ונעים, לפחות רוב הזמן. הדגים חיים בחופש יחסי, באווירה קהילתית, והקטנים שבהם אפילו יכולים להתנייד במתחם. עלילת החיפוש שבבסיס הסיפור פחות מייאשת מזו המקורית, בלי זעקות שבר ופרידות ארוכות מדי, על אף שההתניידות בסביבה האנושית אמורה להיות מאתגרת יותר ממסע תת-ימי. מצד שני, עם כל האופטימיות והחיוביות, דורי היא עדיין דגה עם מוגבלות טרגית שמקשה עליה להיות עצמאית. הסרט לא נמנע מלגעת בסוגיה הזו ברצינות המתבקשת, אבל הוא מזכיר שגם עם קושי נורא כזה אפשר לבנות חיים מלאים ומאושרים.
ציף ציף מעל הרציף
לא משנה עד כמה אתם מאחרים כרוניים, אם החלטתם לצפות ב"דורי" בקולנוע בשום פנים ואופן אל תדלגו על "Piper", הסרטון הקצר המסורתי שלפני המנה העיקרית. הגיבורה הפעם היא גוזל של Sandpiper - ציפור ממשפחת החרטומניים (אני לא בטוחה איזה סוג היא בדיוק, אבל כנראה כזה שנקרא בעברית "חופית"). היא עוזבת לראשונה את הקן כדי לחפש צדפות למאכל על שפת המים. הכישלון הראשון גורם לה לפתח פוביה מהגלים, עליה היא תתגבר בעזרתו של סרטן צעיר.
אף פעם לא שמעתי כל כך הרבה על סרטון קצר של פיקסאר טרם הצפייה כמו ששמעתי על "Piper". חודשים לפני תאריך היציאה של "דורי" כבר היו כתבות וצילומי יח"צ של הסרטון המרהיב שיצטרף אליו, פריצת דרך טכנולוגית שהעבודה עליה נמשכה שלוש שנים. הסטודיו למד איך להנפיש נוצות (4 עד 7 מיליון על גוף הגיבורה בלבד) בצורה שתאפשר להן להתנפח, לשנות צורה או להיראות רטובות.
עם כמה שהייתי רוצה לתפוס מעצמי בעלת ראש פתוח ורודפת חידושים, הבטחות לגבי אנימציה דיגיטלית חדישה ו"ריאליסטית מאי פעם" מלחיצות אותי לפעמים. כן, ריאליזם הוא אלמנט חשוב בקולנוע, אבל כשמדובר באנימציה השאיפה היא תמיד לראות פנטזיה מופלאה ושונה מזו שמחכה לי בעולם האמיתי. אם הציור "נראה כמו תמונה", לא עדיף פשוט לצלם תמונה?
אבל "Piper", בדומה לנהר ולנופים עוצרי הנשימה ב"הדינוזאור הטוב", נראה יותר טוב מצילום. זה ממש כמו כמו הדבר האמיתי, רק יפה יותר. כשראיתי את הציפור הקטנה מחליפה מבטים רבי משמעות עם אמא שלה, נזכרתי שלא משנה כמה משוכללות וקטנות המצלמות שלנו יהיו, לביים סרטנים ובעלי כנף אנחנו עדיין לא יודעים. פיקסאר תמיד השתמשו בסרטים הקצרים שלהם כפלטפורמה לטכנולוגיה חדשה וכארגז חול לגורמים בחברה שביקשו להתנסות בבימוי. לא תמיד זה מצליח, קחו לדוגמה את "The Blue Umbrella", שהוקרן בצמוד ל"בית ספר למפלצות". גם הוא מציג טכנולוגיה מרהיבה וכמו צילומית, אבל הוא לא הרבה יותר מתצוגת תכלית חמודה שלה, מהסוג שתשכחו ביום למחרת. "Piper", לעומתו, מתברג מאוד גבוה בדירוג הסרטונים המקדימים הפרטי שלי. במקום הראשון עדיין נמצא "Day & Night" המושלם, שליווה את "צעצוע של סיפור 3".
תמונות קצרות
