בואו ניגש ישר לנקודה: "המשימה" הוא סרט שבו סיגורני וויבר היא מנתחת שמבצעת ניתוח לשינוי מין בכפייה ברוצח שכיר שהרג את אח שלה. אותו רוצח שכיר, פרנק קיטצ'ן, מגולם בגרסה הגברית והנשית על ידי מישל רודריגז. הוא מופיע בעירום מלא בשני הגלגולים. זה לא טריילר פיקטיבי שנשמט מהמהדורה לאספנים של "גריינדהאוס" או מערכון בטעם רע, זה סרט שקיים במציאות. שעה וחצי של ביזאר מוחלט, כזה שהולכים לראות מסטולים באיזה קומפלקס קולנוע בחצות כדי להיקרע מצחוק בלי בושה. ומשום מה, הוא מבוים נורא ברצינות, עם תאורה אפלולית ומונולוגים עצובים. המפיצים זרמו איתו והעניקו לו שם רציני של סרט אקשן במקום לחגוג עם משחקי מילים מופרעים. במקור, הסרט נקרא "The Assignment", שזה אכן משימה אבל גם קריצה ל-"Gender Assignment", ייעוד מגדרי. איפה אתם, חבר'ה, הסרט מתחנן לשם כמו "איזו מין רוצחת", "אין לו ביצים", "מהפך למטבח" או "המנתחת שתקעה אותי".
הסרט אולי נראה כמו פנטזיה של סטודנט לקולנוע שראה יותר מדי בי-מוביז עד שנטרפה עליו דעתו, אבל הבמאי שלו הוא בכלל וולטר היל, יוצר ותיק ומנוסה למדי, והדראפט הראשון של התסריט נכתב בשנות השבעים. אולי בגלל זה הסרט כולל משפטים שלא ייאמנו כמו "כפי שנאמר, נשים הן במובנים רבים היצירה המופלאה ביותר של אלוהים", "כל פעם שאני מחליפה לו אינפוזיה, הוא תופס לי את התחת. לא אכפת לי, הוא מתוק והוא עוזב בקרוב גם ככה", "אני לא צריכה את הכסף שלך, אנחנו חברים. יזיזים!" וכמובן "לילה טוב חדר, לילה טוב ירח, פאק יו ראלף". אתם בוודאי חושבים לעצמכם - נו, זה הומור, אי אפשר לכתוב שורות כאלה ברצינות, אבל הטון של הסרט כל כך מוזר, חייזרי אפילו, שקשה מאוד להבין מה נאמר ברצינות, מה אמור להצחיק, מתי אנחנו אמורים להזדהות ולהיות עצובים ומתי מישהו חטף שבץ על המקלדת.
זהו סיפורו המוזר של פרנק, גבר קשוח שאוהב דברים גבריים - אקדחים, סקס, מעילי עור, אלכוהול, ניתוק רגשי. אפילו יש לו איבר מין מכובד. תודה, סרט, מזל שהבהרת את זה כבר בעשר הדקות הראשונות. לפרנק יש שיער ארוך, מלא, חלק ומבריק וגבות מסודרות בקפידה, כמעט שאין לו שיער גוף והוא רזה ונמוך למדי. כמה נוח שאם במקרה למישהי יתחשק פתאום לנקום בו ולהפוך אותו לאישה, זה יחסוך לה לא מעט עבודה. יאדה יאדה יאדה, פרנק נלכד על ידי הרעים (או היותר רעים), מנותח ומתעורר בגוף נשי בדירה מעופשת, עם חזה ואיבר מין נקבי והכל. התחבושות שהוא מתעורר בתוכן כנראה שם רק בשביל הפרזנטציה הדרמטית. השינוי הלך כל כך חלק שלא נשארה עליו שום צלקת, פצע או תפר. למעשה, כואב לו רק במשך כמה דקות ואז הוא מוכן לצאת לנקום ולירות במלא אנשים. עשו לו גבות, קנו לו הורמונים לתחזוק המהפך, אפילו גרוגרת אין לו. וואו, זה כאילו שהוא היה אישה בדראג כל הזמן הזה.
יש גם עלילה אלימה פחות: פרנק מתאהב באחות נאה אך די טמבלית, שנותנת לו לגור איתה כי ככה. הוא מאמץ כלב ונראה שהם מצליחים להסתגל למעין שגרה זוגית משונה, כולל רמזים למין. מין מחוץ למסך, כי למה שאשכרה נראה את המין הזה? הרי אם אין חדירה זה לא שווה כלום והצורך להתנסות וללמוד טכניקות חדשות עלול להיות, בטעות, מעניין. פרנק אפילו מתחיל לצלם יומן וידאו (?!) לתיאור התובנות מהשינוי הכפוי, למשל כמה מבאס להשתין בישיבה או שההורמונים עושים אותך "רך". בשלב מסוים פרנק הולך להתייעץ עם רופא בסצנה דרמטית כביכול ששיאה בשאלה "האם אני יכול לחזור להיות בחור ואם לא, האם אני יכול לגמור עם מה שזה לא יהיה שיש לי". בקיצור, זה "ג'ון וויק" רק שבמקום כלב לוקחים לו את הזין.
אבל זה לא הכל! במקביל לעלילה המרכזית, הרופאה שאחראית לאותו ניתוח, דוקטור רייצ'ל ג'יין (סיגורני וויבר), נמצאת במעצר ונחקרת על ידי ראלף (טוני שאלוב מ"מונק"), אדם כל כך לא משכיל שהוא לא יודע מי זה פו (שוטר: "אדגר אלן פו?" ראלף: "מה, יש עוד אחד?"). זו עלילה לא מעניינת בלשון המעטה. הדוקטור מברברת על "האומנות שלה" - אותה אומנות עדינה של ניתוחים בכפייה על הומלסים - בזמן שראלף נחנק בבהלה כשהיא מזכירה שמות של סופרים, והצופים תוהים בינם לבין עצמם מה השעה, איפה הם חנו והאם הם כיבו את הבוילר. דוקטור ג'יין היא גרסת פי אלף יותר של "הגאון המשכיל והמטורף", כימרה של חניבאל לקטר עם נבל של ג'יימס בונד ומאמר דעה בעיתון הארץ. היא מתהדרת בתכונות "גבריות" מסורתית, אז הייתם חושבים שיש פה אמירה על תפקידים מגדריים או משהו. לא בדיוק. אלא אם כן האמירה היא אישה = נאה, גבר = קשוח, אישה גברית = מסוכן ומפחיד.
ואם כל החרא הזה לא מספיק, הרופאה מתעקשת שהניתוח הכפוי בפרנק הוא לא עונש. היא רק רצתה לשחרר את הבחור המסכן מהכלא הפטריארכלי של המאצ'ואיזם. או להוכיח שמגדר הוא לא דבר גופני, אלא פנימי. או לאפשר לו גאולה בעזרת "גוף ופנים שפוסלו בקפידה" כי אם כבר להכריח מישהו להיראות כמו אישה, לפחות שתהיה אישה נאה. זה השלב שמתחיל להתבהר כמה מעט הצדקה יש לסרט הזה להתקיים - אפילו הפסיכופת שלכם לא הבינה לגמרי מה מטרת התוכנית המטופשת שלה. לא היה יותר פשוט לתת למישל רודריגז לכעוס כי הרגו לה את הכלב/חתול/חמוס/ארוס/צ'ינצ'ילה ולתת לה לירות באנשים ולדבר ספרדית? היא יכולה גם לעשות דראג באמצע הסרט אם אתם ממש מתעקשים. אם יש משהו שבאמת אפשר ללמוד מהסרט הזה - אם מישהו לא מפסיק לדבר על כמה הוא מעריך נשים ואיזה נפלאות הן, תנו לו לדבר עשר דקות ויתברר שבעיניו להיות אישה זה עונש מתמשך. אבל היי, לפחות הן יפות.
mako תרבות בפייסבוק