יותר מאלפיים שנה מפרידות בין יהודה בן חור ודיוויד פאקוז, אבל יש להם לא מעט במשותף. שניהם נגררים אל תוך זוועות המלחמה בעקבות חבר ילדות בעייתי ומאמצים בעצמם שיטות פעולה לא לגמרי כשרות. לשניהם יש אהובה טהורה ומושלמת שתנסה להחזיר אותם אל הצד המואר. שניהם בסך הכל בחורים יהודים טובים שרק רוצים לחיות בשלווה, שלא בדיוק בחרו בהרפתקאות כמו שהמציאות הכריחה אותם להיקלע אליהן. שניהם מככבים בסרטים די בסדר, לא מדהימים בשום צורה אבל מבדרים - "בן חור" גרסת 2016 ו"כלבי מלחמה". אך כיוון שלא מקובל לדרג סרטים ב"שלושה כוכבים של בינוניות" ו"שלושה כוכבים של חוסר עקביות", כדי לדעת מי מהם טוב יותר תאלצו להמשיך לקרוא גם אחרי פסקת הפתיחה.
נתחיל עם "כלבי מלחמה", שהמודעות מתעקשות משום מה להגדיר "הקומדיה המבריקה של השנה". זו הבטחה שעושה עוול בו זמנית לסרט, לז'אנר הקומדיה ולשנת 2016, ורק לאחרונה מגיע שיעליבו אותה ככה. זה לא סרט קצבי, ניהליסטי ומגניב כמו שהטריילר רומז אלא סרט עגום למדי עם כמה בדיחות חביבות (אף אחת מהן לא מצחיקה כמו הצחוק של אפרים, הדמות שמגלם ג'ונה היל) ופסקול שהוא בעצם פלייליסט המועדפים של ההורים שלכם על שאפל. לא סבלתי בזמן הצפייה כי אין בסרט הזה שום דבר ממש רע, אבל תוקפה של ההנאה ממנו פג בשנייה שיצאתי מאולם הקולנוע. אולי אפילו קודם.
על הנייר, אין סיבה שהסיפור האמיתי מאחורי הסרט לא יהפוך לקומדיה טרגית משובחת ופרועה: שני חברי ילדות בני 20 וקצת, דיוויד (מיילס טלר, "וויפלאש") התמים ואפרים (ג'ונה היל) גס הרוח וחסר הפחד, הופכים לספקי נשק וציוד עבור משרד ההגנה האמריקאי. הימים ימי מלחמת עיראק הבלתי נגמרת ושני הצעירים דופקים קופה רק מליקוט שאריות, מכרזים קטנים, כאלה שהכרישים הגדולים מדלגים עליהם. כשהזדמנות עסקית גדולה באמת מגיעה, דיוויד מגלה את האמת הכואבת - אין דבר כזה "הוא חרא לכולם חוץ ממני".
מה השתבש בדרך? פשוט מאוד - הבמאי טוד פיליפס (טרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים איפשהו") הוא לא סקורסזה, אז במקום "הזאב מוול סטריט" יצאה לו גרסה חיוורת ומיוזעת של "מכונת הכסף". פיליפס לא שולט בטריקים הנארטיביים או במשחקי העריכה שהפכו את שני הסרטים הללו למבריקים, אפילו את הניסיון שלו כבמאי קומדיה הוא לא תיעל לטובתו. בבסיס, "כלבי מלחמה" הוא לא ממש קומדיה, הוא דרמה עם בדיחות. יש בו רק דמות קומית אחת, אפרים המופלא, המכעיס ומעורר הרחמים. אפרים הוא מה שהיה קורה אם אריק קרטמן היה נולד למשפחה יהודית ממיאמי שהשאירה אותו לבד עם קסטה של "פני צלקת" על תקן בייביסיטר. בעולם שלו הכל מותר והעולם הוא מגרש משחקים, אבל הסרט הוא בכלל מעשייה צדקנית וחסרת מורכבות. נחשו מה כיף יותר לראות. אני לא חלילה רומזת שיש משהו רע בדרמה או במוסר, אבל אם הדבר היחיד שבאמת עובד בסרט שלך הוא הדמות הקומית שלוחת הרסן, אולי דרמת מוסר זה לא בשבילך.
כאמור, זה לא אסון, בטח לעומת הסחורה הבינונית עד עבשה שהקיץ הקולנועי המביך הזה סיפק עד עכשיו. העלילה אולי צפויה, אבל הסצנות שמתרחשות מחוץ לאדמת ארה"ב (או בווגאס) די מהנות. דיוויד הוא דמות משעממת, אבל לפחות מיילס טלר שחקן בסדר. גם בראדלי קופר בסדר, בהופעתו הקצרצרה אך חיננית כסוחר נשק/גאנגסטר מהסוג שאפרים מפנטז להיות בעצמו. המוזיקה סתמית, אבל יש קשר מינימלי בין הלהיטים השחוקים שנבחרו, שלא כמו ב"יחידת המתאבדים". מה שחסר כאן יותר מכל זה דיוק - במקום לבזבז זמן ואנרגיה על מניירות תמוהות, היה עדיף להעביר את התסריט עוד כמה שיופים, לערוך את הסצנות ככה שיתאימו לקצב של השיר שמתנגן ברקע, למצוא דרך לגרום גם לסצנות שבהן ג'ונה היל לא יורה באוויר לעורר רגש כלשהו. רמז - להכניס כל שלוש סצנות אישה צעירה, יפה וקדושה שתעשה "נו נו נו" לגיבור זו לא דרך טובה.
וממיאמי 2005 ננדוד לירושלים של ישו ויהודה בן חור. אם ל"כלבי מלחמה" היה טריילר מדהים שגורם לסרט להראות רע, ל"בן חור" המחודש יש טריילר גנרי שלעומתו הסרט השלם דווקא די אחלה. במיוחד שימח אותי שהסרט לא נראה מזויף - ממלכת יהודה (שצולמה בדרום איטליה בכלל) אולי נקייה ואסתטית מדי, אבל לפחות לא נראית 100 אחוז CGI. בהיעדר אווירת "מה זה החרטה הזאת" קל יותר להישאב לתוך אופרת הסבון הגרנדיוזית של שושלת בן חור, משפחת אצולה ירושלמית שמצליחה לשמור על מעמדה גם תחת הכיבוש הרומאי.
יהודה העשוי ללא חת (ג'ק יוסטון, "אימפריית הפשע") חי בארמון יחד עם אחיו המאומץ הרומאי מסאלה (טובי קבל), אחותו הצעירה תרצה (סופיה בלאק ד'ליה) ואמם המרירה והגאה (איילת זורר). בהתחלה הכל ממש בסדר, עד שהאסופי מצטרף לצבא הכובש ועוזב את הבית בסערה. כמה שנים אחר כך הלחץ על המשפחה גובר - תרצה מצטרפת למחתרת יהודית, דבר שמסכן את הנייטרליות לה חייבים הבן-חורים את המשך חייהם הנוחים והשלווים יחסית, ובמקביל מסאלה חוזר אל העיר, כעת כקצין מעוטר, ודורש מאחיו שיסייע לו להחליש את המתנגדים ולחזק את מעמד הכובש הרומאי.
כל הגורמים יתלכדו לרגע קצר ואכזר, בו תיפול המשפחה מהכס ותגלה שלהיות סתם יהודי בירושלים הרומאית זה נורא ואיום. יהודה, כעת עבד רומאי, יהפוך מרודף שלום לתאב נקם. אם ראיתם או סתם שמעתם על הסיפור הזה קודם, אתם בטח יודעים שהפתרון הוא לנצח את אחיו במירוץ כרכרות, והמנטור שיביא אותו לשם הפעם הוא מורגן פרימן בדמות פטריארך אפריקאי עם ראסטות. אה, ויש גם אישה יפה וקדושה, אסתר (נזנין בוניאדי), שתפקידה להגיד לגיבור "נו נו נו" כשהוא סוטה מדרך הישר, איך לא.
"בן חור" הוא סרט לא אחיד באופן קיצוני, כך שלפחות חלק ממנו מוצלח מאוד - הוא לא שטחי, נראה טוב ומצליח לבנות מתח גם כשיודעים מה עומד לקרות. הדינמיקה בין יהודה ומסאלה אמינה ומרגשת, כאשר אף אחד מהצדדים לא מוצג כרע או טוב מוחלט. שיח הפריווליגיות שהפך כה אופנתי בשנים האחרונות גורם לסיפור הישן על הנסיך שהפך לעבד להיראות רלוונטי ורענן, גם הפעם בצורה שאיננה פשטנית ושיש מה ללמוד ממנה. אפילו מערכת היחסים הבסיסית מאוד של בן חור עובדת חלק מהזמן, בייחוד בחלקו הראשון של הסרט. סצנות האקשן הגדולות - האחת מתרחשת בספינת עבדים והשנייה במירוץ המיוחל - מצוינות.
הקאץ', וזה קאץ' עצום: כשהסרט לא עובד הוא מתרסק על הפרצוף היישר מגב הסוס אל רצפת האבן הרותחת. זה קורה בעיקר כשישו מגיע. לא במובן המטאפורי - ישו הוא דמות קטנה אך משמעותית בסיפור המיסיונרי הזה, מעשייה על אדם שלומד חמלה ואהבה רק אחרי שהוא מבין שכעס ואילמות הם לא התשובה. זה צבוע, זה מעיק ובגרסה החדשה זה נעשה בצורה מוחצנת במיוחד וחסרת אלגנטיות ברמה שגובלת בפארודיה. רבע השעה האחרונה של הסרט פשוט איומה והורסת לחלוטין את החוויה למי שאיננו נוצרי אדוק שמייחס חשיבות מעטה להיגיון עלילתי. מצד שני, כל עוד לא משליכים את המחתרת האלימה אך מוסרית והכובש האכזר ומר הלב על סכסוך מודרני כלשהו, גם ליהודים-לאומנים יש הרבה ממה ליהנות.