ליל פיהוקים

ברוכים הבאים ל"חי את הלילה", הלייט נייט החדש של אזור טמפה, פלורידה והסביבה. היום בתכנית: ג'ו קופלין יספר לנו האם לטינים ושחורים מגניבים יותר מאירים. ומה לגבי איטלקים? לשכב עם חברה של בוס מאפיה ולחזור כדי לספר - המדריך המעשי! בדקנו ומצאנו, קולקציית כובעים חדשה לגבר המתאמץ! האם רום בהיר אכן יותר איכותי מכהה, וכמה אנשים הרגנו בשביל לברר? וכמובן, לא נסיים בלי רגע של נחת - זואי סלדנה לוחשת מילות אהבה בשפה זרה! אל תלכו לשום מקום, מיד מתחילים.

נמצא איתנו ג'ו קופלין, דייר חדש בשכונה המעורבת והאקזוטית שלנו, בה חיים יחד בדיסהרמוניה צבעונית היספנים, אפריקאים, איטלקים וגם כמה לבנים מבאסים. מה מביא אותך הנה?

"ובכן, נעמה, אני נציג של המאפיה האיטלקית מבוסטון, נשלחתי הנה כדי לדאוג לעסקי האלכוהול שלנו בפלורידה שטופת השמש. את יודעת, בכל זאת, אנחנו בסרט תקופתי וחוקי היובש עדיין בתוקף. חוץ מזה, שכבתי עם המאהבת של הבוס מהמאפיה המתחרה, אז יש איזה עניין עם נקמה וכאלה".

יפה מאוד, ג'ו. תגיד, כגבר אירי עם לוק של עשור אחר לגמרי, איך אתה מסתדר במאפיה איטלקית בשנות ה-20 הזוהרות?

"בכנות, האמת שקיבלתי את התפקיד בעיקר בגלל שאני זה בעצם בן אפלק, ובן אפלק גם מביים את הסרט".

אז רגע, אתה משתמש בהבעת פנים אחת כל הסרט בכוונה או שסתם לא היית ליד המוניטור רוב הזמן?

"אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל שחקן שיכול להביע הרבה רגש עם מעט מחוות".

תמשיך לחשוב, מותק. והכובעים? אתה מודע לזה שהם עושים צורה מוזרה לראש שלך?

"האמת שניסיתי לחסוך שעות להפקה עם הפאות, אני פשוט קצת מקריח".

טוב, בסדר. אז הסיפור הוא כזה - אתה בן של שוטר, אח שלך עובד בהוליווד, היית בצבא ואחר כך עבדת כפושע קטן וסייעת לפרוץ כספות ולשדוד בנקים וכאלה. אחר כך קרו לך כמה דברים רעים ומצאת את עצמך בפלורידה.

"כן, עם השותף האיטלקי המצחיק שלי, כריס מאסינה. הוא זה שלימד אותי את ההיררכיה הגזעית המקומית, אתה יודע, כולם שונאים את הדומיניקנים, האיטלקים תופסים רק ממי שנולד באיטליה וכל זה. זה מאוד עזר לי, חבל שלא עשינו עם זה שום דבר בסרט אחר כך… אבל לא נורא, יש לנו כמה סצנות נחמדות ומצחיקות ביחד".

לא מספיק. ואיך הולכים עסקי האלכוהול?

"האמת, טוב מאוד, כל כך טוב שאנחנו רוצים עכשיו להתרחב לתחומים אחרים, למשל, הימורים. אנחנו עובדים על הקמה של קזינו גדול, אבל יש איזו גברת שקצת מפריעה לנו, קוראים לה אל פנינג.

אה, הבת של מפקח המשטרה שמתעקש שהוא לא מושחת אבל בעצם הוא גם לא שיא היושר, כריס קופר.

"כן, בדיוק. בחור חביב, אני והוא, יש לנו הרבה במשותף. יש לנו מערכת יחסים מאוד מורכבת, אבל אני לא מתעמק בזה יותר מדי בסרט כי אז לא יהיה לי זמן להראות קובנים שמחים רוקדים".

אגב זה, אני רוצה לדבר על הסצנה שבה אהובתך, זואי סלדנה, לוקחת אותך למועדון מגניב ורוקדת לבדה בחושניות ואתה יושב על הכיסא ומסתכל. זה לא נראה לך קצת… אמממ… מיושן? כל הקטע הזה של האישה האקזוטית והגבר הלבן שצופה בה בתשוקה אבל לא קם לרקוד משום מה, לא מיצינו את זה?

"למה מיצינו? בעיניי זה נהדר. תראי כמה עוצמה יש לה עליי".

מה זה עוצמה, מה אני אגיד. האישה המושלמת שיושבת ומחכה לך בבית, משמשת לך בו זמנית כמאהבת מכילה וכמצפון מוסרי, ואז אתה מצייר את עצמך כרדיקלי ומגניב כי הסכמת ברוב טובך לחיות עם אישה קובנית.

"אני מתחיל לקבל את הרושם שלא אהבת את הסרט".

הוא דווקא היה בסדר, מבדר. הבגדים והתפאורות יפות, אבל האקשן לא מאוד טוב.

"אני פשוט לא מאמין באלימות מאז ש-"

כן, שמעתי, הרגת אנשים בצבא. זה סרט גנגסטרים, אנשים רצו יותר. העלילה מוזרה וקופצת כל הזמן בין נושאים, יש יותר מדי דמויות שלא הולכות לשום מקום. הכל בינוני כזה, פרווה.

"אבל מה עם העלילה עם אל פנינג?".

צודק, זה היה סיפור טוב. זאת הייתה דמות הרבה יותר מעניינת משלך. בלי להעליב. חבל שהיא דחוקה כל כך בשוליים. והסצנה של שניכם ביחד, בבית הקפה? מקסימה. אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול.

"אז את אומרת, לעשות סרטים על נשים יפות, צעירות ומעונות?".

אממ, לא, תעשה סרט על אנשים מעניינים. באיזה גיל ומצב נפשי שתרצה. פשוט שלא יהיה גבר משמים שמסתכל קדימה בפוקר פייס חצי מהסצנות.

"אתם המבקרים, שום דבר לא טוב בשבילכם. מה אין בסרט שלי? יריות, מכוניות, עיצוב תקופתי, אנשים מרושעים מה-KKK, בחורות יפות…".

אבל זה בדיוק העניין. יש בסרט שלך ממש הרבה דברים שאנשים אמורים לאהוב, אבל אין שום דבק שיעשה את הכל מותח ומעניין מספיק כדי שנשב מול זה שעתיים וקצת. חבל שלא לקחת לתפקיד שחקן קצת יותר צ'ארמר. בלי להעליב, כן? וחבל שלא לקחת עוד תסריטאי שיעזור לך לעבד את הספר של דניס ליהיין. בכל הסרטים האחרים שביימת עבדת עם תסריטאים אחרים וזה הלך יותר טוב.

"טוב, אין לי כוח לשטויות שלך יותר. אני הולך לצפות בסרטוני פארודיה על באטמן נגד סופרמן ולבכות".

ביי. ובכן, כאן תמה תכניתנו להיום. בשבוע הבא נארח כאן את סיינה מילר, שגם היא מופיע לכדקה וחצי בסרט, שתספר לנו מה לעזאזל קרה לקריירה שלה.

בינתיים בגות'האם סיטי

בשבוע שבו המועמדים לראזי ולאוסקר הוכרזו, שבו טראמפ צפה עם עובדי הבית הלבן ומשפחותיהם ב"מוצאים את דורי" בשעה שהפגנות רעשו ברחובות, שבו החל שוב שבוע הדופלגנגר ואלפים הכריזו קבל עם ופייסבוק שהם נורא דומים להריסון פורד או למילה קוניס (ברור, חמודים), אני רוצה שנדבר על באטמן. או בעצם, על ניכוס תרבותי של עטלפים.

שנכנסתי לתומי לאתר אוניברסיטת תל אביב, נתקלתי בעמוד הראשי במאמר קצר על גיבורי על – למעשה, על חוקרים באוניברסיטה שעוסקים בנושא. בסוף המאמר הופיע הציטוט היותר-ממושלם הזה של  ד"ר יוסי יובל, זואולוג חוקר עטלפים בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. חומר למחשבה:

"לבושתי אגיד שמעולם לא ראיתי סרט של באטמן, אני לא חובב גדול של גיבורי-על, וכשמספרים לי על קטעים מתוך סרטים שאני אמור להכיר אני מחייך בהבנה. ממה שאני קורא, באטמן אינו מתהדר בתכונות עטלפיות כלשהן. אין לו סונר, הוא לא חי בקבוצה, ויכולות התעופה שלו חלקיות בלבד. כלומר, אם להיזהר בלשוני, באטמן הוא חקיין עלוב, שמנצל את מאפייניה המרהיבים של קבוצת העטלפים כדי לייצר סקס-אפיל".

תודה ד"ר יובל, הצלת לי את השבוע.