צריך לדעת איך להיוולד, ואז צריך מזל. "הצד האחר של התקווה" הוא כאילו סרט לוקאלי ואקטואלי – בכל זאת, מחצית ממנו עוסקת בתלאותיו של פליט סורי בפינלנד – אבל בעצם הוא מתקל תמה אוניברסלית, שלא לומר פילוסופית. מי אנחנו? בעיקר מי שיש לנו הפוקס להיות.
סרטו של אקי קאוריסמקי ("חוף מבטחים") מעמיד זה מול זה שני גברים שחייהם מתחילים מחדש, אלא שאחד מהם היטיב להיוולד והשני בכלל לא. ויקסטרום (סאקארי קואוסמנן) הוא סוכן מכירות פיני שמחליט לעזוב את העסק שלו ואת אשתו ולפתוח את המסעדה שתמיד חלם עליה; חאלד (שרוואן חאג'י) הוא תושב חאלב שנמלט מסוריה ביחד עם אחותו, מאבד אותה בדרך, מתגלגל לפינלנד ומנסה איכשהו גם להסתדר שם וגם לאתר את האחות. מה הקשר בין שני הגברים האלה מלבד תמונת הראי ההדדית שהם מהווים? התשובה לשאלה הזאת מגיעה מאוחר מספיק בתוך 98 הדקות של "הצד האחר" בשביל להיחשב סוג של ספוילר, אבל בהחלט יש קשר. למען האמת, רק כששני הסיפורים מתאחדים נחשף האופי האמיתי של הסרט, והאופי הזה הוא הומני ואופטימי וגם אשכרה מצחיק.
כמו ב"חוף מבטחים", קאוריסמקי משתמש בדמות של מהגר לא חוקי כמצפן מוסרי ומנוע עלילתי. בשני המקרים, העובדה שמדובר בטרגדיה אנושית איומה – ומצד שני, הצד הפיני, בקונפליקט לאומי אמיתי – לא משתלטת על הטון של הסרט. זה רק מעניק לכל העניין רובד מלנכולי שעובד כמו הקונץ של להוסיף טיפה מלח לשוקו דווקא כדי להבליט את המתיקות.
החל בשמו הגנרי עד ייאוש, עבור בזהות הבמאי שלו וכלה בנושאים שלו, "הצד האחר של התקווה" נשמע כמו סרט פסטיבלים במובן המצמית ביותר של הביטוי. אבל זהו, שכבר אמרתי שלא: הוא אנושי ומצחיק ומהנה מאוד, אמנם מתחיל לאט אבל צובר המון מומנטום ובסופו של דבר הולך איתך – או לפחות הולך איתי – גם ימים לאחר הצפייה.
הזכרתי את עניין הטון, וזה ראוי להרחבה: יש לי חולשה לסרטים שמעזים לנגן בכמה טונים, כי למצוא אפילו טון ברור אחד זאת משימה שבמאים רבים לא מצליחים לעמוד בה. כשבמאי מצליח לרגש אותך ולהצחיק אותך ולגרום לך לחשוב בעת ובעונה אחת, אתה יודע שאתה בידיים של מאסטר (טוב, או פוקסיונר. הפילוסופיה של "הצד האחר" תופסת גם לגבי זה). "הצד האחר" זיכה את קאוריסמקי בפרס דב הכסף לבימוי בפסטיבל ברלין האחרון, ויש לכם שלל הזדמנויות לראות כמה הדב הזה מוצדק – ראשית בפסטיבל הקולנוע ירושלים וכעת גם בהקרנות מסחריות. אלוהים עדי שאני לא מרבה לשלוח אתכם לסרטים דוברי לא-אנגלית ו/או כאלה שעולה מהם ניחוח חמצמץ של אמנות גבוהה, אבל "הצד האחר של התקווה" הוא מקרה משמח של חוויית צפייה מהנה ולא מאתגרת מדי שאחר כך גם מאפשרת לכם להפטיר בנונשלנטיות שראיתם את החדש של קאוריסמקי, אז מה רע.
אה, זאת שאלה? אז מה שרע הוא שבניגוד לעלילה המרכזית, שהן הפיצול שלה והן האיחוד שלה מנומקים ומוצדקים, קאוריסמקי משבץ מלא קטעי "כי ככה בא לי" שיוצרים תחושה של שרירותיות. חלקם מצחיקים, אחרים סתם ביזאריים (מה לעזאזל הקטע עם כל שירי הבלוז האלה? ומה הסיפור עם המיתוג מחדש של המסעדה?). זה לא מספיק כדי לעשות נזק, אבל זה כן מציק מעת לעת, ובעיקר גורם לך לתהות – או לפחות גורם לי לתהות - איך אותו ברנש שהיטיב להלחים יחד כל כך הרבה טונים ותמות נכשל בפעולה הפשוטה של להשאיר על רצפת חדר העריכה דברים שהוא לא היה צריך לצלם מלכתחילה.
mako תרבות בפייסבוק