סצנת בקיעת החייזר מהחזה ב"הנוסע השמיני" (1979)
לא שחסרים רגעים מזוויעים בזוועתון הקלאסי הזה, אבל הרגע שעוד רודף אותנו בסיוטים הוא הפריצה של החייזר מהחזה של קיין (ג'ון הארט). הדבר המזעזע בסצנה הזו הוא לאו דווקא היצור הפאלי להדהים, אלא התגובות אחוזות האימה של אנשי הצוות המתקבצים סביב מיטת החולים של קיין. איך הם נראים כל כך מזועזעים? כי הם באמת מזועזעים.
הגוף השוכב על המיטה הוא לא של ג'ון הארט, אלא סתם אביזר תפאורה המכוסה בשמיכה בדיוק עד הצוואר, כך שהוא ייראה מחובר לראשו. השחקנים ידעו את זה, וידעו גם שמשהו הולך לצאת מתוך החזה – למעשה, זה הדבר היחיד שהם ידעו (בתסריט היה כתוב "הדבר מגיח" וש"הוא יזוז ויהיו לו שיניים"). הסצנה צולמה פעמיים – ובפעם הראשונה באמת יצא משהו מהחזה של הארט, שיחרר שפריץ קטן של דם וזהו. מה שבמאי הסרט רידלי סקוט לא סיפר לשחקנים הוא שזה סתם תעלול שנועד להרגיע אותם.
לאחר הצילום הראשון סקוט כיסה את כל הציוד הטכני ביריעות פלסטיק, ובטייק הבא התפוצץ מתוך החזה של הרט מטח עצום של דם ואיברים פנימיים ששטף את כל מי שעמד בטווח ראייה, ובמיוחד את ורוניקה קרטרייט המסכנה. הצרחה שלה הייתה מחוררת אוזניים, היא התעלפה, והצילומים להמשך אותו יום בוטלו. יפת קוטו נאלץ לפרוש לחדר צדדי כדי להסדיר את לחץ הדם שלו. לפחות יצאה סצנה משכנעת.
סצנת ההקאה ב"מגרש השדים" (1973)
וזה עוד לא כל מה שקרה בסבנטיז. בסצנה האייקונית מ"מגרש השדים" רייגן הרדופה (לינדה בלייר) מקיאה בפרצופו של האב קאראס (ג'ייסון מילר) נוזל ירוק ודוחה – והבעת התדהמה שלו אמיתית לגמרי.
כמובן שמילר ידע שקיא הולך להיות מעורב בעניין – היה קשה לפספס את הצינורות שהוצמדו לבלייר. אבל הבמאי וויליאם פרידקין חשב על שיטה אחרת להפתיע אותו – לומר לו שהקיא הולך להיות מותז אל החזה שלו, ואז לכוון את הצינורות בהיחבא כך שירססו את כל הפרצוף שלו. הקיא היה בסך הכול מרק אפונה, ומילר עמד בהפתעה בגבורה וסיים את העניינים בטייק אחד, אבל עדיין היה די עצבני בכל שאר יום הצילומים.
בסרט הדוקומנטרי "The Fear of God", שעוקב אחרי צילומי הסרט "מכסח השדים", מסופר שלפרידקין היה ארסנל שלם של שיטות הזויות להפעלת מניפולציות על השחקנים – מרובים טעונים אמיתיים שהוחזקו על הסט וירו בזמנים רנדומליים, ועד מזגנים שהקפיאו את הסט ויצרו תחושת אימה.
השיט הפסיכדלי ב"ווילי וונקה ומפעל השוקולד" (1971)
הילדים האומללים שנקלעו לסט סרטו של מל סטיוארט (גם הוא מהסבנטיז) לא ידעו מה הולך לקרות להם. כן, הם ידעו את השורות שלהם, אבל לא ידעו כלום מעבר לזה – הם לא פגשו את ג'ין ויילדר (ווילי וונקה) עד הסצנה הראשונה איתו, ולא ראו אף אחד מאביזרי התפאורה עד הצילומים.
אז כן, היה רגע אחד נפלא בו הם כמעט האמינו שהגיעו לארץ פלאות עשויה מממתקים – אבל על הרגע התמים הזה הם שילמו ברגע אימים די מלחיץ. בסצנת השיט הפסיכדלית עם ווילי וונקה הם ידעו שהולכים לזרוק להם עשן בפרצוף ולהקרין עליהם מופע אורות, אבל הם לא ידעו מה תוכן הנאום המטורף שנושא ויילדר, שמסתיים בצרחה שמודיעה להם שהם הולכים למות. סביר למדי שיש שם רגע שבו הילדים באמת הפסיקו לשחק ופשוט בהו בו ותהו אם הוא לקח את הכדור הלא נכון באותו בוקר.
חשיפת הספינה ב"הגוניס" (1985)
גם ריצ'רד דונר רצה להשיג תגובות אותנטיות משחקניו הילדים, ולכן בנה ספינת פיראטים ענקית באורך 32 מטר במשך חודשיים וחצי – והסתיר אותה לחלוטין מהשחקנים. הם ראו את הספינה רק כשהמצלמה כבר פעלה – ונדהמו כל כך שחלקם קיללו מרוב הפתעה. בגלל שהיה מדובר בסרט שיועד לילדים, היה צריך לצלם את הסצנה שוב בלי ניבולי הפה, מה שקצת סירס את האפקט לו קיווה דונר.
כל "פרויקט המכשפה מבלייר" (1999)
בשנות ה-90 שווק "פרויקט המכשפה מבלייר" כסרט סנאף לכל דבר ועניין: שלושה תלמידי קולג' נוסעים ליערות כדי לצלם סרט דוקומנטרי על אגדת המכשפה שחיה בהם. הם מאבדים את דרכם, מאבדים אחד את השני, ובסופו של דבר אובדים עקבותיהם. מודעות נעדרים מפורסמות. והכי חשוב – הסרט, שמורכב ממה שנמצא במצלמה אשר נשאו איתם, יוצא לאקרנים.
במציאות, כמובן, השחקנים ידעו שהם הולכים לשחק בסרט אימה, ובסופו של דבר גם הקהל הבין שהסיפור היה רק טריק שיווקי. אבל הסרט היה כל כך משכנע כי כוכביו היו באמת שלושה אנונימיים שנשלחו ליערות עם מצלמת וידיאו. לא היה תסריט; השורות היחידות שנכתבו יועדו לשחקנים המגלמים אנשי עיירה שמרואיינים לסרט הדוקומנטרי, והכוכבים ראיינו אותם בלי לדעת שהם שחקנים – פשוט נאמר להם לראיין אנשים מהרחוב.
ועוד לא דיברנו על מה שקורה להם ביער – השחקנים נעזבו שם לנפשם, ונפגשו עם הצוות רק פעם ביום. כשהם הלכו לאיבוד בסרט, הם גם הלכו לאיבוד במציאות – ולהפך. כשהם נבהלו מרעשים פתאומיים, הם לא ידעו שצוות הסרט אחראי להם. כשהם היו עייפים ורעבים בסרט, הם באמת היו עייפים ורעבים, כי הצוות נתן להם פחות ופחות אוכל בכל יום שעבר. הוא השמיע הקלטות של ילדים צוחקים וניענע את האוהלים שלהם בלילה. בקיצור, הצוות פשוט התעלל בהם ללא בושה.
סצנת התלייה ב"בחזרה לעתיד 3" (1990)
בהמשכון השני ללהיט האייטיז, מרטי (מייקל ג'יי פוקס) מסתבך קשות ממש על ההתחלה – הוא חוזר בזמן לשנת 1885, וכמעט נרצח בתלייה על ידי פורע חוק. סצנת התלייה נעזרה בכפיל פעלולן, כמובן, אבל מייקל ג'יי פוקס עדיין היה צריך להשתתף בצילומי השלמה שמראים את הפנים שלו. הוא עמד על קופסה וכרך חבל סביב צווארו, אבל העמדת הפנים שלו פשוט לא הייתה מספיק טובה. אז במאי הסרט רוברט זמקיס הצליח איכשהו לשכנע אותו לעשות את זה בלי הקופסה, ופשוט להחזיק את החבל ביד (התחובה בין החבל לבין הצוואר) ממש בזהירות.
זה עבד במשך שני טייקים, אבל בשלישי פוקס פספס את המיקום המדויק ליד שלו – ובאמת נחנק. הוא התעלף (!), עד שמישהו הבחין שכוכב הסרט מת להם מול העיניים והציל אותו. באוטוביוגרפיה שלו, פוקס תיאר את זה כך: "התנודדתי מחוסר הכרה מקצההחבל במשך כמה שניות לפני שבוב זמקיס, עם כל כמה שהוא העריץ אותי, הבין שאפילו אני לא יכולתי להיות שחקן כל כך טוב".
סצנת החניקה ב"ממזרים חסרי כבוד" (2009)
אבל תאונות יכולות לקרות לא רק כשתולים מישהו, אלא גם כשחונקים אותו בידיים חשופות. ב"ממזרים חסרי כבוד" כריסטוף וולץ היה צריך לחנוק את דיאן קרוגר, ששיחקה מרגלת שהייתה אמורה להסתנן לבכורת סרט כדי להרוג את היטלר ובכירים נאצים אחרים. טרנטינו שכנע את דיאן שיחנקו אותה באמת כדי שביצועי המשחק שלה יהיו אמינים, ואחר כך עוד חשש שוולץ לא יידע לחנוק אותה בדיוק במידה הנכונה – אז הוא לקח את העניינים לידיים. מילולית.
הידיים הנראות בסרט שייכות לטרנטינו עצמו. במילותיו שלו: "אמרתי לה, 'אני רק הולך לחנוק אותך, בסדר? רק לרגע אחד. אנחנו נצלם את ההבעה שלך ואז אני אצעק קאט'". ואז הוא חנק אותה והיא איבדה הכרה. אה, ואמרנו כבר שכל זה קרה כשהוא היה לבוש במדים נאציים?
על פי הדיווחים, אחרי הסצנה הזו טרנטינו נתן לכולם רבע שעה הפסקה ופרש לשירותים להתרעננות ארוכה במיוחד.
האגרוף ב"מועדון קרב" (1999)
הרבה אגרופים מועפים בסרטו הקלאסי של דיוויד פינצ'ר, אבל אחד מהם היה אמיתי לגמרי - ולא היה כתוב בתסריט. כשבראד פיט ביקש מאד נורטון להכות אותו הכי חזק שלו, הוא ציפה לאגרוף חלש לבטן – אבל לפני צילום הסצנה פינצ'ר הורה לנורטון להעיף לפיט אגרוף אמיתי לפרצוף. בסופו של דבר הוא פגע לו באוזן – ופיט, עם כל ההפתעה, הצליח לא לצאת מהדמות ולענות "למה באוזן, בנאדם?" ולא "למה הרבצת לי באמת, פסיכופת?!".
סצנת הדו-קרב ב"הדרקון" (1973)
ברוס לי לא היה בחור שאתם רוצים להסתבך איתו, אבל זה בדיוק מה שרוברט וול עשה ב"הדרקון". בסצנת הדו-קרב בין השניים נעשה שימוש בבקבוקים אמיתיים – וול ריסק שני בקבוקי זכוכית אחד בשני והשתמש בהם כדי "לפגוע" בלי, ובסופו של דבר חתך בטעות את הזרוע שלו. לי לקח פסק זמן להתאוששות וחזר לסט – לפי השמועות, כדי להרוג את וול על אמת. הוא לא עשה את זה, כמובן, אבל היי, הוא עדיין התנקם בו – כשלי היה אמור לבעוט בוול, הוא נתן לו בעיטה חזקה כל כך עד שוול עף אל עבר הניצבים. זה היה כל כך חזק שהניצב שניסה לתפוס אותו שבר את היד.
וול טוען שהוא וברוס לי היו חברים טובים ושהשמועות שלי באמת התכוון להרוג אותו הופצו על ידי הבמאי רוברט קלאוס כדי לקדם את הסרט, אבל אתם יכולים לצפות בסצנה ולשפוט בעצמכם.