"אחרי 20 שנים בכלא של אלימות, נפשית ופיזית, עשיתי תנועה אחת קטנה, וממנה פרשתי כנפיים ועפתי לשמיים". כך, בפתיחות ובפשטות מופלאה, מעידה על עצמה חווה, מי שהייתה אישה מוכה, כלואה, מושפלת. חווה התחתנה בגיל 18, הפכה לאימא שנה לאחר מכן, ובמשך 20 שנים הבאות הורשתה לצאת מהבית רק לצורך קניות בשוק. היום, 17 שנים לאחר שפרצה את מעגל האלימות, היא נמצאת צעד קטן מלספר את סיפורה בסרט החדש "מצברוח טוב", ולשמש בכך דוגמא חיה לנשים ולמשפחות הכלואות באותו כלא ממש.
את הצעד הזה מבקשים חווה ושותפיה ליצירה (כמו יוצרים רבים לאחרונה), לעשות בעזרת גיוס כספים מהציבור באתר "הדסטארט". הסרט, בו משחקת גילי סער ביחד עם עופר עמרם והילד בן שלף, מצוי בשלבי עריכה סופיים והתמיכה בו נועדה להשלמת עלויות ההפצה. בתמורה, יוכלו התומכים לקבל קרדיט בכתוביות הסיום, עותק דיגיטלי או DVD של הסרט, הקרנה "על כוס קפה" עם היוצרים, ועוד. נכון להיום (ראשון), 9 ימים לתום הזמן המוקצב לגיוס הכסף, גויסו כבר כ-46 אלף שקלים, שהם קצת יותר ממחצית מסכום המטרה.
הסיפור של "מצברוח טוב" החל בסדנת קולנוע לנשים ברמלה. במהלך עבודתה עם נוער בעירית רמלה, נחשפה חווה לפרויקט "יוצרים עם קשת", במסגרתו הועברו סדנאות קולנוע לבני נוער בעיר. חווה קיבצה שמונה נשים, כולן חד הוריות, ופתחה גם בעבורן סדנת קולנוע. המדריכה בסדנא הייתה הבימאית מילי בן חייל, ואחריה המשיכו היא וחווה להיפגש, במטרה להפוך את סיפורה לסרט עלילתי.
"תרגילי הכתיבה שחווה הביאה היו מרתקים ומצמררים עבורי", נזכרת מילי. "אחרי שקראתי כמה סצנות שהיא כתבה, הרגשתי שאי אפשר לעזוב את זה עכשיו, זה חייב להפוך לסרט. הכתיבה עצמה התקיימה במפגשים חד שבועיים, רק ביני ובין חווה, בהם ישבנו וכתבנו יחדיו את התסריט. לקחו לנו שלוש שנים לדייק אותו לרמה שרצינו".
"היו כמה סצנות שחווה סיפרה לי, שמרוב שהיו קשות לא יכולתי להכניס אותן לסרט. אנשים לא היו מאמינים, פשוט לא מאמינים. יום אחד ישבנו במסעדה הודית קטנה ברמלה, והיא סיפרה לי על אחת החוויות הקשות שהיו לה. לקראת הסוף, לפני שהיא עזבה, אני זוכרת את הצמרמורות שעברו לי בגוף ואת הקושי שלי להישאר חזקה ולא להישבר מולה. תוך כדי הסיפור היא צחקה לפרקים, כדי להקל על עצמה, כך הנחתי. אני זוכרת שיצאתי מהפגישה הזו עם החלטה אחת - אני את הסרט הזה עושה. לא משנה כמה זמן ייקח לי או כמה תמיכה אקבל".
איך שוברים את מעגל האלימות הזה?
"אני לא יודעת איך אוזרים אומץ כדי ללכת. זה לא פשוט. מהשיחות הארוכות שלי עם חווה, אני יודעת שהיא הצליחה לצאת ממש ברגע האחרון, כשזה היה לחיות או למות - ממש ככה. השיקום שאחרי לקח לה גם הוא שנים רבות. אני חושבת שברגע שהאישה מבינה שהיא אישה מוכה, זו כבר התחלה שיכולה להוביל לסלילת השביל החוצה".
בסופו של התהליך עובדו הסצנות לסרט, המתאר 24 שעות בחייה של גילי, בת דמותה של חווה, ומשפחתה. 24 שעות של חיים בצל אלימות ודיכוי. המקרר ריק. גילי (30) ונועם (35) שוב רבו. נועם לא השאיר לה כסף לקניות. גילי רוצה לצאת מהבית, להתחיל לעבוד ולהיות אישה עצמאית. נועם לא מוכן בשום אופן שגילי תתפרנס ותשחרר את אחיזתה ממנו. ואסף (10), הוא רק רוצה שקט ו"בית נורמאלי" כמו כולם. הוא מסתובב עם ווקמן ואוזניות על האוזניים, אבל לא שומע בהם כלום. יום אחד מחליטה גילי לצאת לעבוד בלי לספר לנועם. כשהוא מגלה, הולכים העניינים ומסתבכים ובכדי לתקשר ולחשוף אינפורמציה אחד על השני, משתמשים השניים בבנם הקטן.
"אני מרגישה שלא רק האישה היא זו שכלואה במערכת היחסים הזו" אומרת מילי. "זוהי קונסטלציה של דיכוי, בה כל בני המשפחה כלואים וכולם צריכים עזרה. זו מערכת מורכבת ומסובכת של קורבן ומקרבן, וכשיש ילדים בסיפור הם הופכים להיות כחפץ המטלטל בין ההורים וסופגים הכל. מה שמיוחד בסרט הוא הניסיון להעלות על פני השטח את המורכבות של משפחה כזאת. יש הרבה שטחים אפורים בחיים כאלה, לא הכול שחור ולבן, וזה לא רק האיש הרע והאישה הטובה. זה לא סרט על אישה מוכה, אלא על משפחה מוכה. הסרט מטלטל את הצופה בין שלוש נקודות מבט, של אישה, של גבר ושל ילד, כאשר הוא יכול להזדהות עם כל אחת מהן".
בסרט ישנן גם סצנות לא קלות לצפייה, כאלה שהופכות את הבטן בבעיטה. באחת מהן מגלה נועם שגילי הצליחה לצאת מהבית, בעזרת מפתח שיש ברשותה. נועם לא מקבל את העובדה שגילי יכולה לבוא ולצאת, וכאשר היא "מעזה פנים" כנגדו ושואלת "למה נעלת אותי?", הוא מגיב באופן קשה. "כשצילמנו את אחת הסצנות הקשות, חווה רעדה כולה", מספר מילי. "כשבאתי לחבק אותה היא אמרה לי: 'אתם מצלמים סרט, אבל אני רואה את החיים שלי מול העיניים בפעם השנייה, הכל צף לי'".
הסרט נעשה בצורה עצמאית לחלוטין, והשקעת בו מכספך הפרטי, מאיפה המוטיבציה?
"המוטיבציה הכי גדולה שלי להמשיך הייתה חווה. רציתי, ואני עדיין רוצה שהיא תסגור מעגל. שתוכל לתעל את כל הכאב שלה בכדי להשפיע. אני רק צינור שדרכו עובר הסיפור, כדי שעוד נשים יצליחו לקבל כוח ויצילו את חייהן. הסרט נתן לי הרבה הבנה לגבי המקום שלי מול היצירה. אני מבינה היום כמה חשוב לי לחבר יצירה עם השפעה חברתית, כמה כוח יש לאמנות וכמה היא יכולה לעורר. אני מרגישה שחווה נתנה לי השראה ומתנה לכל החיים".
לאן חשוב לך להגיע עם הסרט?
"אני רוצה להפיץ את הסרט בכל מקום בעולם. החל ממקלטים לנשים מוכות, דרך מתנ"סים, וכלה בהקרנות מסחריות ופסטיבלים. כל מקום בו נוכל להעיר לבבות, שם נהיה".
העבודה על הסרט הייתה חוויה מיוחדת גם עבור גילי סער, ממנה נדרש לשחק תפקיד לא פשוט. "צילמנו את הסרט כמו שמצלמים סרט דוקומנטרי, ללא תאורה, איפור, שיער וכולי. זה גרם לי להרגיש מאד חשופה. בלי מסכות", היא מספרת. "הסצנות הקשות, של האלימות, הרגישו אמיתיות מאד עבורי. כאישה, לא צריך לחשוב יותר מידי מאיפה להתחבר לדמות בסיטואציה כזאת. כשעומד מולך גבר חזק וחסון, שמפעיל כלפייך אלימות, בין אם זו אלימות פיזית או מילולית, התגובות הן אוטומטיות, אינסטינקטיביות. את מרגישה מיד את הכיווץ הזה, את הפחד וגם את הרצון להגן על עצמך ועל הילד".
"חווה הייתה על הסט כל הזמן, והנוכחות השקטה שלה השפיעה עלי והזכירה לי שמדובר באישה חזקה, אמיצה ועקשנית, שהיו לה הכוחות להוציא את עצמה ואת ילדיה מהמצב הנוראי הזה. כל הזמן חשבתי עליה. ההשראה והמטרה משותפות כמובן גם לחווה. "ביני לבין גילי היה קליק מהרגע הראשון, היא אומרת. "גילי פשוט מקסימה, ושחקנית מעולה. היא הייתה כל כך מדויקת בניואנסים הקטנים, כמו למשל הקוקו שאותו היא סידרה בדיוק כמוני. היו רגעים שחשבתי שאני מסתכלת על עצמי".
חווה, שהייתה שותפה מלאה ביצירת הסרט, נמצאת היום במקום אחר לחלוטין. היא אימא לשלושה, בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ומדעי המדינה ותואר שני בחינוך, ועובדת במחלקת הנוער של עירית רמלה, במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי. "העבודה על הסרט הציפה אצלי דברים שלא חשבתי שיצופו", היא מספרת. "היו סצנות שראיתי וממש בכיתי בצד. זה היה קשה, אבל אין לי ספק שעברתי תהליך תרפויטי. קשה להסביר את תחושת החיים בכלא הזה, את הקושי שבהתמודדות עם אלימות נפשית נוראה, שאין בה סימנים כחולים. את הפחד והתחושה שאין בי כוח להתנגד, ואת ההרגשה שאין למי לפנות. זה משהו שחייתי מגיל 18, וחשבתי שאין לי שום סיכוי לצאת ממנו. מציאות שונה לחלוטין, שרק אותה הכרתי. שכחתי בכלל שיש מציאות אחרת".
הסרט הוא סיום של תהליך טיפולי עבורך?
"היו רגעים שהדחקתי, ובמהלך עשיית הסרט הם עלו ויכולתי להתמודד איתם, אבל אני חושבת שעיקר מטרתו של הסרט הוא להשתמש בסיפור שלי ככלי עבור נשים אחרות. היום אני מבינה שאני יכולה לקחת את כל התהליך שעברתי, את השנים הרעות ואת השנים האחרונות, הטובות, ולהסביר בעזרתו לנשים שנמצאות במקום שבו הייתי שיש אפשרות אחרת. אני מרגישה מחויבות לסיים את הסרט ולצאת איתו להקרנות במקלטים לנשים מוכות, שיראו אותי וידעו שיש להן תקווה. אם אצליח לגעת ולהתחיל לחולל שינוי אפילו אצל כמה מהן, זה יהיה שווה את כל הסבל שעברתי".