היטלר וגבלס באולפני הקולנוע של ברלין (צילום: Deutsches Bundesarchiv)
היטלר וגבלס באולפני הקולנוע של ברלין | צילום: Deutsches Bundesarchiv
ככל שחולפות השנים מתגלים עוד פרטי מידע מפתיעים על האיש שעמד בראש המשטר הנאצי. אחרי המסמכים הרפואיים הביזאריים והבונקרים הסודיים ברחבי אירופה, מסתבר שלפיהרר הייתה חיבה מיוחדת לקולנוע האמריקאי של שנות ה-30 וקשר מיוחד עם האנשים החזקים בתעשייה באותה תקופה, שהיו שייכים גם לעם אותו נשבע להשמיד מעל פני האדמה.

במאמר מקיף שפורסם במגזין היהודי Tablet, נחשף לראשונה העניין העמוק שמצא היטלר בקולנוע. בכל ערב, מעט אחרי שסיים עוד נאום ארוך ומאיים לאומה, התכנס הצורר הנאצי ביחד עם אורחיו לארוחה בחדר ההקרנות הפרטי שלו, וצפה במיטב היצירות ההוליוודיות. הסרט האהוב עליו היה הרפתקאותיהם של לורל והארדי (השמן והרזה), אבל גם מיקי מאוס והשחקנית גרטה גרבו זכה למקום של כבוד ברשימת הפייבוריטס שלו. טרזן, לעומת זאת, נראה לו מטופש לגמרי.

הצנזור הנאצי

בוב אורוונד, חבר באגודת הידידים של אוניברסיטת הרווארד היוקרתית, החליט להתחקות אחרי הסיפור ובחן שורה ארוכה של מסמכים ועדויות משנות ה-30 בארכיונים של ברלין ובוושינגטון. הממצאים מציירים תמונה מדהימה של קשר יומיומי בין המנהלים היהודים ואויבם הגדול ביותר, כמעט מרגע עלייתו לשלטון. מערכת היחסים הזאת נבנתה על בסיס של תועלת הדדית: ראשי האולפנים ביקשו להגיע אל הקהל הגרמני חובב הקולנוע ואילו היטלר רצה לזכות בהשפעה על התכנים בסרטי התקופה.

למרבה התדהמה, הפיהרר קיבל את מבוקשו. גאורג גיסלינג, קונסול התרבות של המפלגה בלוס אנג'לס, זכה להיות מוזמן להקרנות פנימיות לפני ששוחררו לקהל הרחב. אם לגיסלינג היו השגות על סצנות שהציגו את המשטר באור שלילי או על טון הסיפור (וזה קרה לעיתים קרובות), הן נחתכו לבסוף מהגרסה הסופית. אם לשים זאת במילים פשוטות: למפלגה הנאצית הייתה זכות וטו כמעט מוחלטת על תעשיית הסרטים הגדולה ביותר בעולם.

ספרו של אורוונד סותר גם כמה מיתוסים חשובים, שהשתרשו בתרבות האמריקאית לאורך השנים. על פי אחת המפורסמות שבהן, החליטו ג'ק וורנר, מייסד אולפני וורנר, להפסיק לעשות עסקים עם הנאצים ככל שהתגברו העדויות על מעשיהם. אלא שכעת מסתבר שלא היה זה וורנר שהחליט על הפסקת היחסים, אלא דווקא נציגו של היטלר בלוס אנג'לס. גיסלינג דרש לבצע שינויים משמעותיים בסרט "!Captured" מ-1934, המתרחש במחנה עבודה גרמני לשבויי מלחמה בימי מלחמת העולם הראשונה. אחרי שהתוצאה הסופית לא השביעה את רצונו של הפיהרר, הוכרז חרם על סרטי הוורנרים בגרמניה, צעד שהבהיל את יתר ראשי האולפנים ושכנע אותם לשתף פעולה בצורה טובה יותר.

שווי הזוועה: חמש דקות מסך

ב-1936 עזבו כל הנציגים היהודיים של אולפני הקולנוע את אדמת גרמניה, אבל הקשרים עם המשטר הנאצי לא נפגעו. רבים מהסרטים המצליחים של ארה"ב (אלו שעברו אישור כמובן) המשיכו להגיע אל בתי הקולנוע בגרמניה, גם בתקופה בה כבר אי אפשר היה לטעות בכוונותיו.  אבל השליטה הגרמנית בתעשיית הקולנוע הולכת עוד הרבה יותר רחוק משם. בעקבות דרישתם נערכה עריכה מאסיבית בסרטים כמו "הכל שקט במערב" ו-"שלושה אחים לנשק" (Three Comrades) לא רק עבור גרסאות מקומיות, אלא עבור הגרסאות הבינלאומיות של הסרטים. סצנות שלמות של טבח, רצח ופשעים של המשטר, נותרו על רצפת חדר העריכה. על העריכות הופקד נשיא אולפני "יוניברסל", קארל ליימל, שמאוחר התפרסם כשסייע ליהודים להימלט מהמדינה.

למרות הכחשות האולפנים, מערכת היחסים המוזרה הזאת נמשכה גם עמוק אל תוך שנות מלחמת העולם השנייה והפתרון הסופי. על אף ניסיונם של תסריטאים יהודים רבים להביא את סיפורי הזוועות שהגיעו מגרמניה אל המסך, נמצא רק אזכור אחד להשמדת היהודים בארכיון הסרטים ההוליוודי של שנות ה-40. מדובר בסצנה בת חמש דקות מהסרט "None Shall Escape" מ-1944, בה נראית קבוצה של חיילים נאצים מוציאה להורג בירייה חבורה של שבויים יהודים. זה היה כל מה שהאולפנים היו מוכנים לספוג עבור אזכור הרצח של בני עמם. 

>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו