אלדד יניב, עורך הדין והיועץ הפוליטי הבכיר, שהחליט לעבור את הכביש ולהילחם בשילוב ההון-שלטון, לא תיאר לעצמו מה יעבור עליו בדרך. בסרט החדש "בלי פחד" (ששודר אתמול ב-yes דוקו וזמין לצפייה בyes VOD), מציגים הבמאים מקיקס (רונן) עמר ורובי אלמליח את אחורי הקלעים של מפלגת "ארץ חדשה", ההשפעה של הקמפיין על משפחתו של יניב ומערכת היחסים בינו לבין שותפו לדרך, רני בלייר. בטור מיוחד ל-mako מספר יניב איך נלחמים באנשים החזקים במדינה ונופלים הכי כואב שאפשר.
זה היה מסע קסום, שהסתיים בבכי. בכי גדול על תקווה שהתנפצה, על אגרוף גדול בבטן ולאגו. ולתקווה. ולחלום.
שנה שלמה של שני חברים, גברים, רני בלייר ואני, שלא היו ח'ברה מהמילואים אבל שרדו מלחמה גדולה. ב"שיטה". במועדון ההון-שלטון-עיתון. וכן, עולם תחתון. היו איומים באסמסים. ומשטרה שהגיעה לבלייר הביתה באמצע הלילה: רק רצינו לבדוק שזה הבית שלך, ושלום, מיד לאחר סרטון בסדרת "השיטה" על "הדוגמן", הוא יוחנן דנינו, השוטר מספר אחת. וגם חקירת מס הכנסה ומע"מ גדולה, כן, כן, מיד לאחר סרטון אחר בסדרת "השיטה" על "הג'וקר", עופר עיני, יו"ר ההסתדרות ופעם יו"ר הוועד הכל יכול של מס הכנסה. וכמעט פריצה הביתה ואסמסים בלי הפסקה: "תזהרו, תשמרו על הבית", ומידי פעם, אחת לכמה ימים: אם לא קשה, "תבדקו את המכונית בבוקר".
והייתה גם משפחה. בעצם שתיים. של רני ושלי. וילדים. וליאור, זוגתי ומיכל זוגתו, שהוטרדו בעבודה.
ובסוף נשאר גם בור גדול של כסף, ודירה משפחתית שנמכרה, כדי שיהיה מאיפה להחזיר.
לנו אין ולא היה מרטין שלאף שפותח את הכיס. ולכן פתחנו את החסכונות והירושות של ההורים שעדיין בחיים, עד 120. היינו ונשארנו פוליטיקאים משונים.
וכן, היה גם מסע בחירות אחד, של מפלגה אחת, שניסתה להילחם ב"שיטה", והתנפצה.
חודשים ארוכים תיעדה מצלמה, ועוד אחת שהתנפצה ברגע גדול של עצבים, ונק מייק שנקרע. ושני יוצרים מוכשרים שעוד תראו אותם על השטיח האדום באולפני "קודאק" בלוס אנג'לס, שיקבלו את האוסקר בשמה של ישראל.
רובי אלמליח ומקיקס (רונן) עמר, עם לב גדול ועין חדה וראש שלא מוותר בחדר העריכה על רגעים שבהם היינו יהירים, מביכים וכועסים וכוחניים, אבל תמיד מאמינים ותמיד חולמים.
הובסנו לאורך כל הדרך. ביבי נתניהו והגרביים שוב ראש הממשלה. ואיווט ליברמן של מרטין שלאף שוב יצא זכאי ועופר עיני עושה לביתו ונוני מוזס הוא עדיין העיתון של המדינה.
ואנחנו, בחוץ. בזפטה איומה. מרוסקים. נואשים לרגעים. אפילו חושבים לסיים את החיים.
אבל בחיים, ולא בסרטים, תבוסה כואבת יכולה להיהפך לניצחון אנושי גדול של חברות ואהבה והתמדה, בלי פחד.
הובסנו לאורך כל הדרך וניצחנו. הסרט של עמר ואלמליח הוא שיעור גדול על היכולת לתקן תיקון אישי גדול, לא משנה עד כמה זה כואב ועד כמה זה קשה, ועד כמה הדרך היא הדבר החשוב ולא התוצאה. זה יכול להיות שיעור גדול לאיך אפשר לתקן מדינה. אם רק נרצה. אם רק נסכים. להביט בפחד מהשינוי, להניח למקום החמים, ולתת להם בראש.
היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם, אמר פעם גנדי. האם נלמד את השיעור הזה?