כמו כל יוצר שסרטו התקבל לפסטיבל קולנוע, גם עמרי בורשטיין שמח לשתף את חבריו בפייסבוק כי "בעלות השחר" בבימויו יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. הסרט, שיוקרן היום (ראשון, 15:30, בסינמטק תל אביב) במסגרת המקבץ הראשון של תחרות הסרט העצמאי הקצר, מלווה במשך 19 דקות נער ערבי-ישראלי בשם עלי (תאופיק ברהום). עלי הוא הערבי היחיד בקבוצת אקטיביסטים שמאלנית, הנקרע בין ערכיו לבין חבריו כשהקבוצה מחליטה שהגיעה העת לפנות לפעולות קיצוניות. זהות הגיבור ותקציר הסרט כנראה הכעיסו מספיק משתמשים כדי שפרסום ההקרנה ייעלם לחלוטין מהפיד, פעמיים. "הפוסט הוסר מפייסבוק לאחר פחות מיום, בלי שום רמז", אומר בורשטיין. "בהתחלה החשד היה שמישהו עם גישה לפרופיל שלי מחק אותו, כי הנחתי שאם מתלוננים עליך אתה לפחות יודע מזה. אחרי שתי פניות לפייסבוק שלא נענו, ניסיתי לפרסם שוב והפעם הפוסט שרד קצת יותר – כמעט עשרים וארבע שעות עד שנעלם, שוב ללא התראה או סיבה. שוב פניתי לפייסבוק, כתבתי דיווח תקלה, כתבתי בפורום, פניתי ליוזר הרשמי שלהם - כלום, דממה. עד עכשיו אני לא יודע למה מחקו, אני מעדיף לחשוב שזאת טעות מערכת שהתרחשה פעמיים, אחרת הסיבה היחידה היא שמישהו דיווח על הפרסום כפוגעני, אפילו לא הסרט עצמו אלא רק על הקישור למידע אודותיו באתר הפסטיבל".
עצוב שעצם נוכחותו של מישהו כמו עלי נחשבת פוגענית - מדובר בנער רגיש, עדין וביישן, שמתעניין יותר בחברת הקבוצה יעל (גאיה שליטא כץ, "החממה") מאשר במחאה. מעניין מה היו חושבים המתלוננים על הדראפט הראשון לתסריט, שבו המאורע שמוביל את קבוצת השמאלנים לפנות לאלימות קיצוני בהרבה. "בהתחלה כתבתי על השתלטות של הישוב היהודי על העיר חברון, על הוצאת חיילי צה"ל מהעיר וביטול שליטתו שם על-ידי קבוצת מתנחלים אלימה. התגובות לתסריט הביאו אותי לחשוב שזו תחזית קיצונית ואלימה מדי, לא מציאותית, אז ריסנתי אותה. 'תג מחיר' בזמנו כלל רק שריפת עצי זית ובתים נטושים על ידי נוער גבעות. בדיעבד, חודש אחרי תחילת צילומי הסרט מוחמד אבו חדיר נשרף בעודו חי. למחרת היום האחרון לצילומים, התרחש פיגוע דריסה בדיוק במקום ובשעה שבה צילמנו יום קודם לכן באחת מתחנות הרכבת הקלה בירושלים. זמן קצר לאחר השלמת ההפקה, נשרף ביתה של משפחת דוואבשה - עלי הפעוט, אביו ואימו נשרפו למוות. לאור אירועים אלו התעוררה אינתיפאדת הסכינים במהלכה נרצחו בני הזוג הנקין ויותר מ-30 אזרחים תמימים בפיגועים כמעט יומיומיים. ציר זמן מזעזע. כשכתבתי את התסריט, לא תיארתי לעצמי עד כמה רחוק נגיע".
אך לא רק הימין הישראלי מבוקר בסרט, אלא החברה הישראלית כולה, ובתוך כך גם על המעגל החברתי של היוצר עצמו. "הסיפור מבוסס על חוויות שעברתי כחבר תנועת נוער פוליטית במהלך האינתיפאדה השנייה ומאוחר יותר כמלווה קבוצות מחאה ומדריך. תמיד חלמנו כקבוצה להיות יותר 'אלימים' בפעילות שלנו, להרעיד את ישראל. היינו גרעין מצומצם ופעיל שנקרע בוויכוח תמידי סביב הרצון של חלק לפעול בצורה ישירה, חדה ומשנת מציאות לבין החברים שהאמינו בעיקר בדיאלוג הפילוסופי-רעיוני והפעולות הפוליטיות השגרתיות. עלי מבוסס על בחור שהגיע לקבוצה במהלך סמינר הדרכה כנציג של סניף ערבי צפוני. חברי הקבוצה ואני קיבלנו אותו בחיבוק דוב, עיוורים לרצונות ולפחדים שלו. יותר מעשור אחרי אני יכול לבחון בצורה עמוקה וביקורתית את אותה תקופה, את הגישה האלימה שלעיתים הייתי שותף לה. זו אלימות סמויה, אך ללא ספק נוכחת. בסרט תהיתי מה הם גבולות האלימות, עד כמה עמוקים שורשיה, עד כמה הייתי אני חלק מזה.
"היה לי חשוב יותר לדבר בסרט על התדרדרות של חברה שחיה תחת מציאות מתמשכת של נוכחות אלימה וכוחנית, הן בצד הכובש והן בצד הנכבש. חברה שמדרדרת לבנאליות של אלימות, כזו שפוגעת בכולם וחודרת לכל סלון. זה לא סרט שמתעסק בצדק ומי מחזיק אותו. כל מה שעלי רוצה הוא להיות חלק בעל משמעות בתוך קבוצת החברים. לדבר כמו כולם, להיות חשוב כמו כולם ויותר מכל לאהוב כמו כולם, אבל הוא הופך לקורבן לא של רוע ואנשים רעים, אלא של מצב ומציאות. אין קורבן אחד בסיפור הזה, נוער שנולד לתוך מציאות של פיגועים ומבצעים חוזרים גדל להיות מבוגר אלים יותר וסובלני פחות לשונות וזרות. לא משנה אם האלימות הזאת פוגעת בך ישירות או בעקיפין וגם ממש לא משנה איזה לאום אתה, כי אנחנו לא בשלב של מי צודק, אנחנו במציאות שבא אנו מקדשים את השרירותי והאלים".