שאלוהים יעזור לי, אבל כשסגרו את בתי הקולנוע עוד אמרתי לעצמי "לא ביג דיל, אז נראה סרטים בבית". ובכן, אחרי חודש וחצי אני רוצה לתקן את ההצהרה המקורית: כן ביג דיל. לצאת לסרט זה פשוט לא אותו דבר כמו להישאר לסרט.
כמבקר מאז תחילת הניינטיז וצופה אדוק מאז סוף הסבנטיז, חודש וחצי בלי ללכת לקולנוע זה דבר חסר תקדים בשבילי. לא מפתיע שזה הזכיר לי כמה אני אוהב סרטים, אבל קצת מפתיע שזה התבטא אצלי בזיכרונות של רגעים, לא של יצירות שלמות. וזה מה שאני מנסה לעשות כאן: לחלוק איתכם 44 סצנות, אחת על כל יום מאז שיצאתי בעצמי לסרט (וזה היה "בלאדשוט", אז אפילו זה לא ממש נחשב), שלטעמי מזקקות את כל הקטע של הקולנוע. לא בכולן יש משפטים זכורים שאנשים מצטטים, חלקן מוכרות יותר ואחרות הן בחירות מאוד אישיות, אבל בכל אחת מהן יש משהו - בצילום, בעריכה, בסאונד, באפקטים המיוחדים - שיכול לקרות רק בסרטים.
"קונטקט", 1997, רוברט זמקיס: מי ידע שזה כל כך יפה
המעבר של אלי (ג'ודי פוסטר) דרך חור התולעת נכנס לטריטוריה של המסע בזמן-חלל מתוך "2001: אודיסאה בחלל" - כשלעצמה אחת הסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע - ועשה לה "משווה ומעלה". אבל לסצנה הזאת מתוך "קונטקט" מגיע מקום ברשימה גם מאלף ואחת סיבות אחרות; בראשן, לטעמי, האופן שבו פוסטר עובדת עם השורות "כל כך יפה, לא היה לי מושג" ו"הם היו צריכים לשלוח משורר".
"2001, אודיסאה בחלל", 1968, סטנלי קובריק: אינטליגנציה במתנה
אז "2001" מפסיד ל"קונטקט" בדו-קרב חורי התולעת, אבל זה אחד הרגעים הגדולים של המדע הבדיוני בכל הזמנים: מונולית מסתורי שצץ אאוט אוף דה בלו בערבות הצחיחות של אפריקה שותל בראשו של האדם הקדמון את הרעיון של שימוש בכלים, וספציפית כלי משחית. איזו אמירה מדהימה ואיומה על המין האנושי מאת הסופר-תסריטאי ארתור סי קלארק, איזה קולנוע של קובריק.
"אפוקליפסה עכשיו", 1979, פרנסיס פורד קופולה: זה מתחיל מהסוף
פעמיים עובד כאן קופולה בהפוך על הפוך: הולך ללב המאפליה של המלחמה ומביא משם דווקא יופי עוצר נשימה (קרדיט לצלם ויטוריו סטורארו על רגע שיא של קריירה מפוארת), ומשתמש ב"The End" של הדורז דווקא בשביל להתחיל סרט. אחת הפתיחות הגדולות בכל הזמנים, כולל העתיד.
"תברח", 2017, ג'ורדן פיל: ליפול דרך הרצפה
בתוך סרט מלא סצנות בלתי נשכחות, זו אולי האיקונית ביותר. אינספור ושלוש מאות סרטים הציגו היפנוזה, אבל עד שהגיע המפגש בין היתום לפסיכיאטרית לא ידענו איך נראה המקום התודעתי שאתה צולל אליו - מילולית, אומר לנו ג'ורדן פיל. רגע מושלם בתוך סרט מושלם.
"מזימות בינלאומיות", 1959, אלפרד היצ'קוק: אם מטוס נופל על אדם באמצע היום
"תברח" מלא במחוות להיצ'קוק, אבל דווקא לא לסצנה האדירה הזו שהיוותה מקור השראה וגניבה לכל כך הרבה סרטים אחריה. זו אימה טהורה, תלושה, סוריאליסטית כמעט, וכמה שזה מושלם בסרט שכל הקטע שלו הוא מה שקורה לאדם שמאבד את זהותו. איזה קנון, איזה בית ספר לעריכה מאת ג'ורג' טומסיני.
"ביג", 1988, פני מרשל: שיעורי פסנתר
כמה מהסצנות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע הן מופת של פשטות, רעיון אחד שעובד נפלא ולא צריך יותר כלום. למשל, מה שקורה כשילד בגוף של מבוגר ומבוגר עם זיכרונות של ילד מגיעים לפסנתר הרצפה הענק בחנות הצעצועים הניו יורקית (האמיתית אגב, אבל גם הז"ל) "F.A.O. Schwartz". וכמה הולם שהקטע שהם מנגנים נקרא "לב ונשמה".
"הדיקטטור הגדול", 1940, צ'רלי צ'פלין: כל העולם כולו
הפילמוגרפיה של צ'פלין יכולה למלא רשימה כזאת לבדה, אבל אם כבר מדברים על פשטות - אז שחקן אחד שהוא גם הבמאי, תחפושת היטלר וגלובוס מתנפח. זה כל מה שהיה פה, וזה הספיק כדי לייצר את אחד הרגעים הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים.
"החיים יפים", 1997, רוברטו בניני: אבוד בתרגום
שוב שחקן-במאי, שוב הקונטקסט ההיסטורי של המלחמה ההיא, ושוב קומדיה - או ליתר דיוק, דרמה שעושה שימוש באמצעים קומיים כדי להנגיש את הבלתי נתפס. אני יודע שיש ישראלים שהסרט הזה הוא סדין אדום עבורם, אבל מבחינתי, הרגע שבו האב מתרגם לבנו את חוקי מחנה הריכוז ככללים של משחק הוא אירוניה שלא נופלת בחדותה מהגלובוס של צ'פלין. פשוט ככה.
"ממזרים חסרי כבוד", 2009, קוונטין טרנטינו: הם קוראים לו צייד היהודים
נדמה לי שהפסאודו-היסטוריה של טרנטינו באה טוב יותר לקהל הישראלי מקומדיית השואה של בניני; על כל פנים, אפילו בפילמוגרפיה המפוארת של קיו.טי אין עוד בניית מתח כזו, משחק חכם כל כך על הציפיות - הן של הדמויות והן של הצופים.
"חומות של תקווה", 1994, פרנק דראבונט: "אני מקווה"
זאת אחת מסצנות הסיום המעטות ברשימה הזאת, אז ראו הוזהרתם מספוילר. נדמה לי שהסצנה המצוטטת ביותר מ"חומות של תקווה" היא זו שמלווה בקריינות "אנדי דופריין, שזחל בתוך נהר של חרא ויצא נקי מהצד השני", אבל אני תמיד הייתי סאקר של הסוף - ובמיוחד של המילים האחרונות, שמצליחות לגרוף בעדינות את כל התמה של הסרט כמו שהגלים שם מלחכים את קו החוף.
"מפגשים מהסוג השלישי", 1977, סטיבן ספילברג: קונצ'רטו לפסנתר וספינת אם
אם הייתי צריך לבחור אחת, רק סצנה אחת מכל הסרטים שנעשו, זאת כנראה הייתה זאת. ולו מפני שהיא עושה שימוש בשני הכלים הכי בסיסיים של הקולנוע - האור והקול - כדי ליצור מעמד שבשלב הזה של ההיסטוריה יכול ממילא להתקיים רק בסרט: תקשורת סקרנית, פתוחה, מזמינה ולגמרי לא-חרדה בין בני אנוש וחייזרים.
"נס במילאנו", 1951, ויטוריו דה סיקה: לעולם בעקבות השמש
חבר פייסבוק שזכר את הסצנה הזאת, אבל לא זכר מאיפה, שאל אותי עליה לפני כמה שנים ומצאתי את עצמי מתפייט על היופי הצרוף הזה עד שאוזניו דיממו. יש המון רגעים מהסוג הזה באגדה שביים דה סיקה, אבל זה בעיניי הקסום מכולם: כפר שלם בצפון הקר של איטליה רודף אחרי קרן שמש חצופה.
"שתיקת הכבשים", 1990, ג'ונתן דמי: שני צדי הזכוכית
החל בהכנה שמקבלת צוערת האף.בי.איי קלריס סטרלינג בדרך למפגש הראשון שלה עם הרוצח חניבעל לקטר, עבור בבניית המתח לקראת ההגעה לתא שלו וכלה בדיאלוג שהפך ממש לאינסטנט-קלאסיקה - הבימוי של דמי, התסריט מאת טד טלי והצילום של טאק פוג'ימוטו מייצרים כאן סינרגיה קולנועית פשוט מושלמת. עדיין מצמרר אחרי 30 שנה.
"בלייד ראנר", 1982, רידלי סקוט: לוס אנג'לס 2019
בלתי נתפס, סרט בן 38 שהעתיד שלו הוא השנה שעברה - *ועדיין* לא קם לו יורש בכל הנוגע למראה ולאווירה של דיסטופיה. המאץ' בין המוזיקה של ונגליס לחזון הוויזואלי של סקוט היא בעיניי פשוט נס, ובחיי שאין לי מושג איך להגדיר עבודת אפקטים מהעידן הטרום-ממוחשב שאנשים ממשיכים לחקות גם אחרי ארבעה עשורים. איזו פסגה.
היפהפייה והיחפן, 1955, קלייד ג'רונימי, וילפרד ג'קסון והמילטון לוסק: ספגטי לשניים
הם כלבים. הם אוכלים ספגטי ומיט בולז. ברקע שרים להם באיטלקית, ואז בטעות הם כמעט מתנשקים. לא מכיר הרבה דברים יותר יפים.
"הנוקמים: מלחמת האינסוף", 2018, אנתוני וג'וזף רוסו: סנאפ
מי שעקב אחרי היקום הקולנועי של מארוול לא ישכח את חוויית הצפייה הזאת, ת'אנוס מקיש באצבעותיו העטויות בכפפת האינסוף ואז קורה כל מה שפשוט לא יכול לקרות (אגב, מילה בעניין הזה: מילונית, סצנה היא קטע שתחום לאותו אתר התרחשות וזמן התרחשות. ה"סנאפ" הוא מה שנקרא בקולנועית סיקוונס או רצף, לא סצנה, אבל הרשיתי לעצמי לא להתקטנן על הגדרות ברשימה הזאת).
"סופרמן", 1978, ריצ'רד דונר: המראה
כל סרט גיבורי-על שנעשה אי פעם חייב הכל לסצנה הזאת: הפעם הראשונה שבה ראינו אדם עף, וקנינו את זה. לדונר היה המזל או השכל ללכת כאן על טכנולוגיה של רתמות וכבלים ולא אפקטים מיוחדים - כריסטופר ריב הוטס מילולית בתוך הסט - וזו הסיבה לכך שקטע התעופה הראשון הוא גם המוצלח ביותר בסרט בכל הנוגע לאמינות ויזואלית. על כל פנים, זה היה הכיסוי האולטימטיבי להבטחה האולטימטיבית מכרזת הסרט, "תאמינו שאדם יכול לעוף".
"שר הטבעות: שני הצריחים", 2002, פיטר ג'קסון: גולום נגד סמיגול
לא נתפס שכבר לפני 18 שנה הצליחה אנימציית מחשב משולבת בטכנולוגיית לכידת תנועה לייצר את השלמות הזאת, או ליתר דיוק את הדואליות הזאת: השניים שהם אחד, ההוביט והמפלץ, גולום וסמיגול, בפרשנות קולנועית אדירה לתמה הישנה-נושנה של פיצול האישיות. אנדי סרקיס, השחקן שמגלם את גולום/סמיגול בתנועותיו ובקולו, מעולם לא קיבל מספיק ריספקט על הדבר הזה.
"סינמה פרדיסו", 1989, ג'וזפה טורונטורה: נשיקות גנובות
מי שהיה שוליית המקרין בבית הקולנוע חוזר הביתה אל העיירה הסיציליאנית שבה גדל, הפעם כבמאי מכובד. כשהוא מבקר באולם שבו עבד כילד, הוא זוכה להקרנה חד פעמית של כל הקטעים שהמקרין המנוח נאלץ לצנזר במשך השנים. אני לא חושב שראיתי אי פעם בכי כזה באולם קולנוע הומה, ובטח לא בגלל סצנה שמתרחשת בתוך אולם קולנוע ריק.
"שדרות סאנסט", 1950, בילי ווילדר: היא כבר מוכנה
הסצנה הזו, שבה כוכבת העבר שאיבדה את שפיותה משוכנעת שהיא שוב עושה סרט, הולידה את הציטוט האלמותי "מר דה מיל, אני מוכנה לקלוז אפ שלי". הטיפול של ווילדר בטרגדיה של כוכבי הראינוע שנעלמו עם בוא הקולנוע המדבר הוא מעט מרושע אבל מלא חמלה, ומה שהוא הוציא מגלוריה סוונסון - בתפקיד עצמה תכלס, גם אם הדמות נקראת נורמה דזמונד - ובכן, אנשים קיבלו פרס מפעל חיים על פחות.
"מה קרה לבייבי ג'יין?", 1962, רוברט אולדריץ': מכתב לאבא
במובנים רבים זו יצירה-אחות ל"שדרות סאנסט", הפעם עם ילדה-כוכבת שההתבגרות גזלה את תהילתה (בטי דייויס). סרטו של אולדריץ' מתמקד ביחסים שלה עם אחותה (ג'ואן קרופורד), ומה שקרה מאחורי הקלעים בין שתי השחקניות הוליד את הסדרה "אויבות", אבל עזבו רכילות: פשוט תראו את בטי דייויס מנסה להיות שירלי טמפל ברמת קריפיות שהיא בדרך כלל טריטוריה בלעדית של סרטי אימה.
"פארק היורה", 1993, סטיבן ספילברג: ברוכים הבאים לפארק היורה
ספילברג הוא אבי הטריק של "תגובה תחילה": קודם אנחנו רואים את ההלם/אימה/הפתעה על פני השחקנים ורק אחר כך אנחנו נחשפים למה שגרם להם להגיב ככה. זה כנראה השימוש המושלם ביותר שלו באלמנט הזה, והסצנה - היא כנראה הרגע הכי חשוב שנרשם בתולדות האפקטים המיוחדים מאז שהאמנו שאדם יכול לעוף. תעצרו אותי לפני שאשתפך על היומרה החיובית, הגאונית, ביצירת סצנה שבה גם הקהל וגם הדמויות חושבים בול אותו דבר: "פי, הדינוזאורים האלה נראים אמיתיים".
"הסנדק", 1972, פרנסיס פורד קופולה: גברת דון קורליאונה
הסיום של "הסנדק" זכור פחות מסצנת החיסולים שקודמת לו, אבל הוא בעיניי מבריק אפילו יותר. הסרט כולו נע בין הקטבים של מה שמתרחש בגלוי ומה שנעשה מאחורי הדלת הסגורה, והמטאפורה מגיעה לשיא כשקיי קורליאונה (דיאן קיטון) מפנימה שתי אמיתות: אחת, בעלה ביצע את הפשע הבלתי נתפס שבו מאשימה אותו אחותו. ושתיים, היא כאישה תמיד תישאר מאחורי הדלת הסגורה.
"פיירו המשוגע", 1965, ז'אן-לוק גודאר: איך לנהוג בפורד
שבירת הקיר הרביעי, הפנייה הישירה אל הצופה, היא היום כל כך מובנת מאליה שאולי אין יותר מה לדבר עליה במונחים של שבירה. אבל כשז'אן-פול בלמונדו עשה את זה בנונשלנטיות מוחלטת בתוך הפורד גלקסי הזאת ב-1965, זה היה מפתיע ומהפכני וכל מה שבגללו קראו לבני דורו של גודאר "הגל החדש". ואתם יודעים מה? זה כבר לא חדש, אבל זה עדיין ענק.
"הרומן שלי עם אנני", 1977, וודי אלן: רק שהחיים לא עובדים ככה
וזו כבר שבירת הקיר הרביעי הכי אהובה עליי באופן אישי, בסרט שהוא התרחשות חד פעמית: מצד אחד מכתב אהבה מודע מאוד ואינטלקטואלי מאוד לקולנוע האירופאי של שנות ה-60 וה-70, ומצד שני קומדיה רומנטית מרגשת ומצחיקה ונגישה לכל נפש.
"לקום אתמול בבוקר", 1993, הרולד ראמיס: קשה בבוקר
החזאי שנאלץ לחוות שוב ושוב את זוועות "יום המרמיטה" בסצנה (טכנית מונטאז', אבל סיכמנו שלא מתקטננים על הגדרות) שהיא הסיכום העלילתי והנושאי של הסרט כולו. כל כך מבריק שמותחן המדע הבדיוני "קצה המחר" גנב ב-2014 את כל הרעיון של הבמאי-תסריטאי המנוח ראמיס, *ועדיין* היה סרט גדול בפני עצמו.
"החבר'ה הטובים", 1990, מרטין סקורסזה: קופה, קופקבנה
איך מזהים קולנוע גדול? מתרגמים את ההתרחשות הלא-מילולית לשפת תסריט. ככל שהפעולה המתוארת פשוטה יותר והסצנה זכירה יותר, ככה הבמאי גאון יותר. אז לפני שתצפו (מחדש, אני מניח) באחת הסצנות האהובות/ מצוטטות/גנובות ביותר בקריירה של מרטין סקורסזה, זכרו שבתסריטאית זה מסתכם ב"הנרי מכניס את קארן לקופקבנה מהדלת האחורית".
"גברים במלכודת", 1972, ג'ון בורמן: דואט
לכאורה אין צורך בסצנה הזאת. מי שראה את הסרט יודע, היא לא באמת חלק מאיזה מהלך עלילתי גדול. אבל יא אלוהים, איך שהיא עובדת. איש עם גיטרה, ילד עם באנג'ו. כמה חן וחמלה, על אחת כמה וכמה אם מביאים בחשבון שבעוד רגע ההילביליז יחליטו לאנוס את העירוני השמן.
"שודדי התיבה האבודה", 1981, סטיבן ספילברג: כדור אחרי בנאדם
בסרטי אינדיאנה ג'ונס נעשה שימוש סופר-אינטנסיבי באחד המרכיבים הכי בסיסיים של אמנות הסיפור: בואו נראה איך גיבורנו מתמודד עם מכשול. ספילברג (במשותף עם ג'ורג' לוקאס, שחתום על הצד הסיפורי) התחיל עם זה כאן, בפתיחה של הסרט הראשון, עם רכבת הרים של מכשול> נמלטתי!>עוד מכשול> שוב נמלטתי!> לא אתה לא >אוי זין. מדהים איזה קולנוע מזוקק יוצא מזה.
"האימפריה מכה שנית", 1980, אירווין קירשנר: בחיים אל תגיד לי מה הסיכויים
הסצנה הנפלאה הזאת מסכמת בעיניי את מה שתמיד היה סוד הקסם של "מלחמת הכוכבים" (דגש על "היה", אבל לא באתי להתעצבן): תחושת הרפתקה לצד שטותניקיות, סיכונים אמיתיים לצד פתרונות מגוחכים, פתוס במידה לצד מחסנים של הומור. כל הנ"ל התנקז תמיד לתוך הדמות של האן סולו, שמצדה מתנקזת לסצנה האדירה הזו - השנייה ברציפות שלנו עם הריסון פורד, ג'ורג' לוקאס וסלע גדול.
"הבוגר", 1967, מייק ניקולס: אוקיי מה עכשיו
דסטין הופמן הצליח הרגע לגנוב את קתרין רוס מהחופה של עצמה. ולהימלט איתה ממשפחתה הזועמת, לרבות אמא שלה, גברת רובינסון הנודעת לשמצה. ועכשיו הם באוטובוס, נוסעים אל הלא נודע. ואני כל כך אוהב את מייק ניקולס ז"ל על ההחלטה להמשיך לצלם, ואז להמשיך עוד קצת, עד שלתוך הבעת ה"דפקנו את השיטה" מתגנב צל של "הו פאק מה עשינו". איזה סרט, איזה סוף. וגם איזה שיר, כמובן.
"מגע של רשע", 1958, אורסון וולס: פתיחה
הרבה במאים גדולים השתתפו במרוצת השנים והסרטים בתחרות הלא רשמית של "תראו מה אני יכול לעשות בשוט אחד רציף" (הנה, רק לאחרונה ראינו ב"1917" את סם מנדז עושה סרט גרוע שלם בשוט אחד רציף). אני חושב שהמנצח הוא אורסון וולס עם שוט הפתיחה האגדי הזה, שכעבור שלושה עשורים זכה למחווה ואזכור מפורש ב"השחקן" של רוברט אלטמן. הנה, תראו למה.
"מוות אכזרי 2", 1987, סם ריימי: המסור
יותר סרט פולחן מאשר מה שנהוג להגדיר כקלאסיקה, אבל לא לחינם מדובר באחת מקומדיות האימה האהובות ביותר שנעשו. סם ריימי, שמאוחר יותר ילך לביים את סרטי "ספיידרמן" עם טובי מגווייר, הביא לסדרת "מוות אכזרי" כמות כישרון ויצירתיות שתמיד עמדה ביחס הפוך לתקציב הצנע שלה; מה שהוא עשה כאן בחדר העריכה הוא לטעמי מופתי לא פחות מכל סעיף אחר ברשימה הנכבדת הזאת.
"היו זמנים במערב", 1968, סרג'יו לאונה: למי צפצפו הציפורים
"הטוב הרע והמכוער" הוא סרט מושלם יותר מ"היו זמנים במערב", אבל במונחים של סגנון קולנועי נטו, זאת פסגת היצירה של לאונה. 160 דקות בגרסה המקורית שהופצה בבתי הקולנוע, 175 בגרסה שלאונה רצה ושיצאה רק אחרי מותו, וכל שניית מסך היא מלאכת מחשבת של סטורי-טלינג באמצעים חזותיים ושל עבודת סאונד נהדרת, עם או בלי הגיטרות של אינו מוריקונה ברקע.
"רטטוי", 2007, בראד בירד: זיכרון אחד שמח
האם העובדה שאני מבקר קולנוע עושה אותי פגיע יותר לסצנה הזו שבה מבקר המסעדות אנטון אגו נזכר למה הוא נהיה מלכתחילה מבקר מסעדות? בהחלט ייתכן. אבל אפילו אם נייחס חלק מההתלהבות שלי לנקודה הביוגרפית הזו, אני עומד על דעתי: זה אחד הרגעים היפים ביותר שראיתי אי פעם בסרט, מצויר או לא.
"למעלה", 2009, פיט דוקטר: כך היינו
הכותר היחיד ברשימה שאני לא באמת אוהב - תמיד חשבתי שהוא יותר רעיון טוב לסרט מאשר סרט טוב, כמו שקרה לפיקסאר לא מעט לאורך שנותיה - אבל זה באמת לא משנה, מפני שהסצנה (שוב, טכנית סיקוונס) הזאת היא רגע קולנועי מושלם לגמרי ועצמאי לחלוטין. וכל כך עצוב, יא אללה.
"המטריקס", 1999, לאנה ולילי (בשעתו לארי ואנדי) וושובסקי: אף אחד לא זז ככה
אחרי פלוס-מינוס מאה השנים הראשונות, מעטים הסרטים שמצליחים לחדש משהו בדקדוק ובתחביר של השפה הקולנועית. אבל "המטריקס", עם האפקט שזכה לכינוי "זמן קליע", הצליח אשכרה להמציא מחדש את האופן שבו סרטים זזים. שני עשורים ושנה עברו מאז, והסצנה הזאת עדיין מסחררת. בעצם הסרט כולו עדיין מעיף את המוח, נסו ותיווכחו.
"כובע צילינדר", 1935, מארק סנדריץ': לחי אל לחי
ב"גרין מייל", כשהאסיר ג'ון קופי רואה לראשונה בחייו סרט ולא יודע את נפשו מרוב קסם, זאת הסצנה שאנחנו צופים בו צופה בה: פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס רוקדים את "Heaven". זאת בוודאי לא הסצנה הכי מורכבת או בומבסטית בתולדות המיוזיקל הקולנועי, אבל אני חושב שפרנק דרבונט פגע בול כשהוא בחר בה כדי לסכם את הקסם עבור ג'ון קופי.
"הבלתי משוחדים", 1987, בריאן דה פאלמה: עגלה, תינוק ושוטגאן
עכברי קולנוע יודעים לספר שמדובר במחווה לסצנת המדרגות המהוללת כשלעצמה מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין", אבל הרגע הזה מתוך "הבלתי משוחדים" עם הפסקול המושלם מאת אניו מוריקונה והצילום הנהדר של סטיבן בורום וההופעה של אנדי גרסיה כשעוד האמנו שייצא ממנו שחקן - זה לגמרי עומד בזכות עצמו. מיני-אופרה של קולנוע.
"אמריקן ביוטי", 1999, סם מנדז: הרגע שנמשך
אני יודע, מבאס שזה קווין ספייסי. מה לעשות, ומה לעשות שזה אחד המונולוגים היפים ביותר שנכתבו אי פעם לסרט (כל הקרדיט לתסריטאי אלן בול) - ומתוך נאמנות להצהרת הכוונות של הרשימה הזאת, זה לא היה זה בלי העריכה יפהפייה שלו עם הוויזואליה שמלווה אותו. את הרגע של "וג'ייני, וג'ייני" אני לא מסוגל לראות בלי לבכות מאז שיש לי ג'ייני קטנה משלי; מעניין אם זה ככה אצל כל האבות.
"מונטי פייתון והגביע הקדוש", 1975, טרי גיליאם וטרי ג'ונס: זאת רק שריטה
בגלל העניין הזה עם הרכיבה על סוסים שאינם, בגלל המשחק סביב הפייק-פציעות שאנחנו רואים בסרטים, הסצנה הזאת - ממילא אחת הגדולות של מונטי פייתון - היא גם אחת ההברקות המטא-קולנועיות הגדולות בכל הזמנים. ואתם יודעים מה, הכי מקסים זה שהיא בכלל לא מודעת לזה.
"הפשיטה 2", 2013, גארת' אוואנס: מרדף
אני מניח שיכולתי לייצר רשימה באורך זהה מסצנות מרדף בלבד, אבל סרט האקשן האינדונזי (הבמאי בריטי, ההפקה מקומית) חוסך לי התלבטויות ומשפטי שלמה: הסצנה האחת הזאת מזקקת את כל מה שאנחנו יודעים שניתן לעשות במרדף מכוניות קולנועי, ואז היא עוברת לסדרה שלמה של דברים שאי אפשר לעשות. ממליץ בחום רב לצפות גם במייקינג אוף, הוא לא פחות מסמר שיער מהדבר עצמו.
"מאמי", 2014, קסבייה דולן: עוד מעט ייפתח המסך
סרט שלם צילם דולן בפריים שכאילו נלכד בטלפון סלולרי: מלבן צר, ניצב, קלאוסטרופובי. יש לזה סיבות טובות - "מאמי" הוא סיפור על בחור צעיר שהאפשרויות שלו מוגבלות, שהעולם שלו ליטרלי צר - ויש לזה גם פיי-אוף פשוט יפהפה שמגיע בערך באמצע הסצנה הזאת, היחידה בסרט שכל-כולה אופטימיות. אבל לא, זאת לא סצנת הסיום, וכן, אתם תצפו בסרט במלואו אז זה כנראה יכאב.
"אי.טי", 1982, סטיבן ספילברג: נצטרך להמשיך ברגל מכאן
אני חושב שהסצנה הזאת, בגדול, היא הרעיון הכי יפה שמישהו חשב עליו אי פעם ואז הביצוע הכי מושלם של הרעיון הזה - מצד ספילברג הבמאי, מצד ג'ון וויליאמס המלחין וגם מצדו של אלן דאביו הצלם, שהלך לעולמו ממש השבוע. אבל עזבו, אין מה לנתח כאן. זה "אי.טי" וזאת הסצנה הזאת; מה שיש לי איתה זה לא קטע של מבקרי קולנוע, זה קטע של אנשים שהיה להם המזל להיות בני שמונה בדיוק כשהאופניים של אליוט התחילו לעוף.