המועדפת
יורגוס לנתימוס ("הלובסטר"), אחד הבמאים המסקרנים הפועלים כיום, לקח את מערכת היחסים ההיסטורית בין אן מלכת אנגליה לבין הדוכסית שרה צ'רצ'יל ובת דודתה אביגייל מאשם, והפך אותה לדרמה קומית שחורה ומחודדת עם מוטיב לסבי ישיר ובוטה. עם ביסוס היסטורי (חלקי, אבל עדיין) לנתימוס מגיש דרמה קומית עוקצנית מאוד, מרושעת מאוד ומצחיקה מאוד על שלוש נשים אכזריות. סרט שלא דופק שום חשבון לשום סוג של תקינות. התוצאה היא סרט מרהיב, פשוט מרהיב, כמעט בכל היבט, בדגש על תצוגת המשחק המשובחת של שלושת השחקניות הראשיות - רייצ'ל וייז, אמה סטון ואוליביה קולמן שזכתה בפרס האוסקר על התפקיד. הסרט הכי טוב שיצא עד כה השנה היה ראוי לפרס הגדול, ובכל מקרה מדובר בצפיית חובה לכל מי שפספס את היצירה המופלאה.
ג'ון וויק 3
החלק השלישי בסדרת ג'ון וויק הוא המשך ישיר לעלילת הסרטים הקודמים, אבל על מי אנחנו עובדים, עלילה מעולם לא היתה הצד החזק של סרטי ג'ון וויק. הסרט מתעלה על קודמיו עם סצנות אקשן מופרכות, היפר ריאליסטיות וסופר אסתטיות שממש מזככות את הנפש. האקשן כל כך מוגזם ומופלא, מדמם וחסר מעצורים, שגם חובבי אקשן מושבעים יוותרו פעורי פה. באחד השיאים מישהו מרביץ למישהו אחר עם סוס (אנחנו לא מתכוונים שאדם שבבעלותו סוס חטף מכות, אלא שאדם הכה את אחיו *באמצעות* סוס). וזה אפילו לא הקטע הכי טוב, הכי מופרך או הכי שווה מחיאות כפיים ב"ג'ון וויק 3". זה בהחלט לא סרט מושלם, אבל זה קרוב מאוד להיות סרט אקשן מושלם.
הנוקמים: סוף המשחק
"סוף המשחק" הוא כל מה שיכולנו לקוות לו מאקורד הסיום של סאגת הנוקמים ו-22 סרטי היקום הקולנועי של מארוול (עד אותה נקודה), אירוע העשור בתרבות העולמית. "סוף המשחק" עושה כבוד לצופים שלו ושל היקום הקולנועי של מארוול, הוא עושה כבוד לששת הנוקמים המקוריים, וחשוב מכך, לשחקנים שמגלמים אותן - אנסמבל של שחקנים נהדרים שלוהקו באופן פשוט מושלם ושהבינו אינטואיטיבית, כל אחד בדרכו, את המנעד המושלם הדרוש לגילום גיבורי על צבעוניים. מהצד השני, אחרים במערכת mako תרבות פחות התחברו לרצף הפאנצ'ים ולפתרון העלילתי החפוז והמגושם שעומד במרכז העלילה. אבל למרות הצביטה הקטנה של האכזבה, מדובר בסרט מהנה, סוחף, ובעיקר חשוב. פרידה ראויה מפרויקט הענק המופתי ששינה את פני הקולנוע העכשווי.
המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE
פסטיבל היוקרה באיים המלדיביים היה אמור להיות החלום הרטוב של דור האינסטגרם. בילי מקפארלנד, ספק יזם שאפתן ספק נוכל ערמומי, מכר לילדי העשירים אירוע מוזיקלי אקסקלוסיבי באי חלומי, עם דוגמניות, סלבריטאים ותנאים מפנקים. ארגון הפסטיבל קרס בשלב מוקדם אבל מקפארלנד התעקש להמשיך כמתוכנן. מי שרכשו כרטיסים באלפי דולרים הגיעו לפסטיבל וגילו מה שנראה יותר כמו אזור אסון אחרי צונאמי, עם אוהלי חירום ותנאים שהיו מביישים ארגוני סיוע לפליטים. כמו שהוא מבטיח, הסרט מביא את המקרה המוזר והשערורייתי (באמת מוזר ובאמת שערורייתי) של הצלחתו וקריסתו של הפסטיבל, סיפור שנע על הציר המפוקפק בין כישלון אפי להונאה מרושלת. בנוסף לפרשיה המרתקת, הסרט מספק הזדמנות פז למי שרוצים לשמוח לאידם של כל הצדדים המעורבים בסיפור, מקימי הפסטיבל הנכלוליים מחד, וילדי האלפיון העליון שחלמו על דוגמניות אינסטגרם ומצאו את עצמם תקועים באי טרופי מוזנח באמצע סערה, ללא תנאים סבירים וללא יכולת לחזור הביתה.
חורשות את הלילה
הגרסה העכשווית והנשית של "סופרבאד" נצמדה למקור בצורה שקצת צרמה לחלק מהצופים, אבל למרות מגרעותיו מדובר בסרט מצחיק וכיפי שמבטא במדויק את רוח התקופה. צמד חברות חרשניות מגלות בסיום התיכון שכל חבריהן שחגגו כל התקופה התקבלו גם הם למכללות יוקרתיות, ומחליטות לנצל את יומן האחרון כדי להשלים את מכסת ההרמות שפספסו. כראוי לז'אנר המוכר "הלילה האחרון בתיכון", הן יוצאות למסע מפותל ועמוס פניות לא נכונות, סכנות ואסונות, רבות ומשלימות ולומדות משהו קטן על עצמן בדרך. הסרט דורך לא מעט בטריטוריות מוכרות, אבל הוא אינטליגנטי ושנון, רגיש ואישי במידה, מרגיש חסר מאמץ ובעיקר אותנטי וכנה בצורה שגרמה למבקרנו לראות בו לא פחות מקולו של דור.
הצלילה
הסרט הישראלי הכי טוב שראינו השנה ("הצלילה" עולה לאקרנים בסוף השבוע), עם סיפור אישי ופשוט וטיפול רגיש, לוקאלי וחכם בגבריות הישראלית. "הצלילה" מספר על שלושה אחים, חייל צעיר שמתכונן ליציאה למלחמת לבנון השניה, יוצא צבא מיליטריסט ואלים ורב סרן לשעבר הסובל מהלם קרב. במהלך האימונים האינטנסיביים שהאחים הגדולים מעבירים את הקטן, מתרחש מאבק יצרי וכואב על נפשו של החייל הצעיר. הסרט עוסק בהלם קרב בצורה שנדיר לראות בסרטים, בלי קלישאות ועם קישור נבון לדימוי הגבריות ולאלימות שהוא אוצר בתוכו. לא צריך להיבהל מהנושאים הכבדים, מדובר בדרמה חזקה ומרגשת שצוללת (סליחה) לתוך הלב המדמם של הישראליות בתנופה סוחפת.
אלאדין
בתחילת החידוש המצולם (מה שנקרא "לייב אקשן") של קלאסיקת האנימציה "אלאדין", עולה התהייה: למה היינו צריכים את המוצר ההוליוודי הממוסחר הזה שירמוס את זיכרונות הילדות שלנו? למרבה השמחה, החששות מתפוגגים כבר בדקות הראשונות ואנחנו נסחפים בהנאה בשירים האהובים ובשטף העלילה. העיבוד החי לא בא להחליף את המקור, אבל גם לא מתפקד כיצירה עצמאית לחלוטין. העלילה משחזרת כמעט אחד לאחד את הסרט המצויר, השירים פרט לאחד נלקחו מהמקור, הדמויות מעוצבות לרוב בצורה דומה ומעל לכל - "אלאדין" נחרט בנפשנו בילדות ולמי שלא יתעסק בתחושת "הבגידה במקור", הסרט מעורר תחושה חמה של חזרה הביתה. וויל סמית' בתפקיד הג'יני, גם אם לא מצליח להשתוות לקודמו בתפקיד רובין וויליאמס, האגדה שגדלנו עליה קמה לחיים בצורה שעושה כבוד למקור, ומדובר ללא ספק בעיבוד החי הטוב ביותר שדיסני הוציאו עד היום.
שלושה זרים זהים
בשנת 1980, במדינת ניו יורק, בחור יהודי בן 19 גילה שבמכללה שלו למד לפניו מישהו שנראה בדיוק כמוהו. לא נדרשה עבודת בילוש סבוכה מדי בשביל למצוא את הבחור ולגלות שמדובר באחיו התאום, ושהשניים הופרדו בלידתם. המקרה הפך לאייטם חדשותי, אבל כשפורסמה תמונה משותפת של האחים התברר שהסיפור גדול יותר ומשונה בהרבה: לא שניים אלא שלושה. בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן. שלישייה זהה שמישהו או משהו גרם לכך שתתפזר בין שלוש משפחות אומנה שונות בתחילת שנות ה-60. הגילוי ההזוי אינו מוקד הסרט, אלא רק האקספוזיציה. מה שבאמת מפיל את הלסת במקרה של בובי, אדי ודייויד הוא לא מה שקרה להם ב-1980 אלא מה שנעשה בהם שני עשורים קודם לכן. לא נהרוס את המשך הסיפור הבלתי ייאמן, ורק נגיד שהוא נוגע קצוות הבלתי נתפסים של ההתנהגות ההורית, של הדברים שעלולים לקרות לילדים בידיים של המבוגרים הלא נכונים. על פני כמעט 100 דקות יעילות ודחוסות, הסרט פורש לפנינו סיפור שאי אפשר להתיק ממנו העיניים, האוזניים, ובראש ובראשונה את הדעת (במיוחד להורים הרגישים מביננו).