באחת הסצנות ב״מרגישה פצצה״ (התרגום הלא מדהים ל-"I Feel Pretty"), אומרת רנה, דמותה של איימי שומר, לדמותה של אמילי רטאייקאוסקי: ״תמיד רציתי לדעת איך זה להיות יפה מעבר לכל צל של ספק״. הרגע הזה מזקק את כל מה שטוב באיימי שומר. היא אמנם לא אחראית לתסריט של ״מרגישה פצצה״, אבל הסרט מיישר קו עם הדרך שלה להציג סוגיות פמיניסטיות בסטנדאפ ובסדרה שלה, באופן שכל אישה תוכל להזדהות איתן מיידית.
רנה בנט (שומר) היא אישה בת שלושים פלוס, רווקה, שחיה בניו יורק ועובדת באתר של מותג קוסמטיקה יוקרתי, אבל לא במשרדים הראשיים הנוצצים אלא במחסן קטן בדאונטאון. כמו רוב הנשים בעולם, גם היא שונאת את הגוף שלה ומשווה אותו ללא הרף לאמאזונות במגזינים ובחדר הכושר, עד שתאונת ספינינג מעוותת את התפיסה העצמית שלה ולפתע היא רואה את עצמה במראה כאדם רותח במיוחד. אחת הבחירות המוצלחות ביותר שנעשו בסרט היא לא להראות את הגוף האלטרנטיבי שרנה רואה במראה (סטייל ״הפנטזיה של הל״), אלא רק את התגובות שלה לעצמה. מכאן הסיפור כבר די צפוי - הביטחון העצמי החדש של רנה עוזר לה להשיג כל מה שחשבה שלא מגיע לה, הקריירה שלה נוסקת וגברים נופלים לרגליה. בסוף היא כמובן מגלה שכמו דמבו והנוצה, הביטחון תמיד היה בתוכה, והיא יכולה לעשות כל מה שתרצה גם עם גוף ופרצוף שלא מקבלים קמפיינים.
שומר תמיד מצטיינת בתפיסת רגעים שנשים מזדהות איתם ויש מאחוריהם היסטוריה אפלה, אבל היא לא צריכה להזכיר אותה. היא לא תדבר בדידקטיות על מודל היופי המעוות, היא תראה את התוצאה. ב״מרגישה פצצה״, למשל, נעדרים לחלוטין כל הרגעים שהביאו את רנה להיות כל כך חסרת ביטחון. אין צורך בכך, כל אישה שצופה בסרט יודעת בדיוק במה מדובר, החל מהערות שספגה בילדות מבני משפחה, דרך עשורים של ייצוגים חד ממדיים בתרבות הפופולרית ועד לתגובות של גברים או נשים במקום העבודה, בחיי הדייטינג, בתגובות בפייסבוק או סתם ברחוב. מאף אחת מאיתנו לא נחסך לשמוע מה העולם חושב על הגוף שלה, הפנים שלה והשיער שלה - לטוב ולרע.
עוד לפני שיצא הסרט, הטריילר ל״מרגישה פצצה״ עורר מיני-סערה ברשת. ״איך אנחנו אמורים להזדהות עם אישה לבנה, סטרייטית ורזה שמרגישה דחויה בחברה?״, היה רק אחד מהציוצים שיצאו נגד הבחירה בשומר לדמות הזאת. אבל מי שמבקרים את הבחירה בשומר מפספסים לחלוטין חלק מהותי מהמסר - שגם נשים לבנות, בלונדיוניות ורזות לומדות לשנוא את עצמן על כל פער בינן לבין הנשים היפות-ללא-כל-צל-של-ספק. אף אחת לא חסינה מהנוקשות של מודל היופי, וגם אם אנחנו נמצאים בתקופה של אינקלוסיביות הולכת וגדלה והרחבה של מודל היופי, רק קפצו לאינסטגרם של שומר ותראו כמה אנשים מגיבים לה שהיא שמנה. בנוסף, צריך לקחת בחשבון את הסביבה ששומר נמצאת בה - הוליווד. גם בסרט עצמו הסביבה שלה מוקצנת. בחברה שבה היא עובדת, כל הנשים נראות כמו דוגמניות. מנהלת משאבי האנוש משוחקת על ידי נעמי קמפבל, למען השם. אמנם לא מדובר בסביבת עבודה מציאותית, אבל עבור שומר היא כן. עבור האדם הממוצע היא נראית כמו בחירה לא מספיק טובה לסרט, אבל כשמציבים את שומר אל מול רוב השחקניות בהוליווד, זה יהיה די תמים להניח שהיא לא מרגישה כמו ברווזון מכוער או לא יודעת איך זה מרגיש להיות חסרת ביטחון.
אגב, ברוח התקופה ובמהלך מקסים, הסרט לא שוכח גם את הבלוז של הנשים היפות, שלעתים לא מתייחסים אליהן כאל אנושיות, וגם תופס את רוח הסיסטרהוד, בכך שהקנאה של רנה כלפי הנשים ה״יפות״ לא הופכת לטינה. להיפך, היא מוקסמת מהדמות של רטאייקאוסקי ושמחה לדבר איתה, מבלי לחשוף בפניה את הצדדים המכוערים של הקנאה. גם הנשים הבטוחות בעצמן מקבלות ייצוג. איידי בריינט (״סאטרדיי נייט לייב״) משחקת את אחת משתי החברות הכי טובות של רנה, והיא שמנה אך מרוצה, מה שרק מדגיש עוד יותר את העובדה שלא צריך היה לבחור במישהי שסוטה באופן ניכר ממודל היופי על מנת להעביר את המסר, שאינו היחס של החברה לנשים מכוערות, אלא האופן בו הביטחון העצמי של נשים נרמס גם כשהמראה שלהן רגיל לחלוטין, ואיך הן צריכות למצוא את הכוח בתוך עצמן כדי להרגיש שוות למרות הכל.
בשורה התחתונה, מדובר בקומדיה רומנטית לא מסעירה במיוחד, שלמרות הנושא המעניין שהיא בוחרת לדון בו, לא תוציא אתכם עם יותר מדי מחשבות בסופה מעבר ל״הא, אולי כדאי שאני אאמין בעצמי למרות שאני לא נראית כמו אמילי רטאייקאוסקי״. אבי קוהן ומארק סילברסטיין (בן זוגה של ביזי פיליפס, שמשחקת בסרט), שכתבו וביימו את הסרט, כבר עשו קומדיות רומנטיות מוצלחות מ״מרגישה פצצה״, כמו ״אף פעם לא התנשקה״, ״הוא פשוט לא בקטע שלך״ ו״המדריך לסינגלית״. שני האחרונים היו הפתעה טובה במיוחד לנשים שציפו לראות קומדיה רומנטית עם מסר קלישאתי ושטוח, וגילו שהן יכולות לאמץ מהם שיעורים אמיתיים לחיים. ״מרגישה פצצה״ עושה את זה קצת פחות טוב. כן, הוא בהחלט מעביר את המסר שביטחון עצמי, אהבה עצמית וקבלה עצמית יכולים להביא אותנו רחוק יותר ממה שאי פעם דמיינו, אבל הוא לא נותן כלים אמיתיים להשיג אותם ולכן זה נשאר כרעיון נחמד, אבל שחוק.
ובכל זאת, מדובר בקומדיה רומנטית מהנה, ההופעה של שומר מצחיקה כתמיד ורוב שחקניות ושחקני המשנה עושים עבודה טובה בלהפוך את הדמויות שלהם ללא קריקטוריות. אבל יש דבר אחד ב״מרגישה פצצה״ שעוד יהפוך לקאלט - ההופעה של מישל וויליאמס כאייברי, בלונדינית משכילה שעוברת כמטומטמת רק בגלל הקול הילדותי שלה. וויליאמס היא אולי שחקנית דרמטית טובה, אבל כאן היא מוכיחה שהיא נטולת כל חוש קומי ונותנת הופעה די מביכה שנראית כאילו היא שייכת לסרט אחר - נגיד ״נערות שעשועים״ או ״50 גוונים של אפור״ או כל סרט אחר גרוע באופן קונצנזואלי שתוכלו לחשוב עליו. וכמו בהרבה מקרים - זה כל כך רע שזה טוב.