אם זה עבד בפעם הראשונה, למה שלא יעבוד בפעם השנייה, לא ככה? ובכן, לא תמיד. הרבה פעמים אנחנו רואים סרטי המשך שמנסים לשחזר את הקסם של הסרטים המקוריים ובסוף משאירים אותנו עם תחושה של געגוע וגם של החמצה. אבל ההיסטוריה זוכרת גם הרבה מקרים שבהם סרט ההמשך גורם למקור להיראות כמו לא יותר מרעיון חמוד. לקראת עלייתו של "עולם היורה: נפילת הממלכה", סרט ההמשך ללהיט הרימייק מ-2015, הנה כמה סרטים שגרמו לנו להבין שלפעמים מספר 2 הוא אפילו יותר ממספר 1.
"עולם היורה: נפילת הממלכה" (2018)
25 שנה אחרי שספילברג הביא למסך את עולם הדינוזאורים, הגיע "עולם היורה" ב-2015 ויצא לדרך עצמאית מהבימוי של ספילברג ומההישענות על הסיפורים של מייקל קרייטון. ההימור השתלם כי מדובר היה באחד משוברי הקופות הגדולים של עשור. כריס פראט, הכוכב הכי נכון של השנים האחרונות, חוזר לתפקידו כאוון גריידי כשהפעם, יחד עם קלייר, הוא חוזר להציל את הדינוזאורים שנותרו על האי ונאלץ להתמודד עם איום קיומי מכיוון נוסף. אומרים שיהיה פה שמח? צודקים.
"רחוב ג'אמפ 22" (2014)
ב-2012, "רחוב ג'אמפ 21" אוורר ממחסני האייטיז בגרסה מחודשת עם ג'ונה היל וצ'נינג טאטום, אבל היה זה סרט ההמשך שהגיע שנתיים אחרי שהצליח להתיישב היטב בתודעה. בגרסת 2014 ניכר שהבמאים כריס מילר ופיל לורד וצוות התסריטאים (ביניהם אחד ישראלי, אורן עוזיאל) הגיעו כדי לעשות דבר אחד - להצחיק, והרבה. קצב הבדיחות כל כך רצחני שלא מעט רגעים של צחוק בקול רם נרשמו בקהל ותודו שזה לבדו שווה את הכל.
"גט" (2014)
"גט", מהיצירות האחרונות והזכורות ביותר של רונית אלקבץ המנוחה, חתם את טרילוגיית הסרטים המופתית שיצרה עם אחיה שלומי. אחרי "ולקחת לך אישה" הגיע "שבעה" ושניהם הציגו את התלאות והדינמיקות המורכבות של משפחת אמסלם על כל בניה ונספחיה אבל "גט", או בשמו המלא "המשפט של ויויאן אמסלם", העמיד במרכז הבמה את המאבק המייסר, הלא אנושי והמטלטל של ויויאן אמסלם על הזכות להתגרש מבעלה אלישע בפני בית הדין הרבני האטום והאכזרי. יש לא מעט רגעי צחוק לצד עצב בסרט הזה אבל זהו ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים בקולנוע הישראלי.
"בחזרה לעתיד 2" (1989)
בהסתכלות של עכשיו על סרט ההמשך בסדרת הקאלט, קשה שלא להרגיש קצת זקנים לאור העובדה שהעתיד אליו מגיעים דוק ומרטי בסרט ההמשך כבר מאחורינו - שנת 2015 - אבל היי, דבר אחד ברור: גם אחרי 29 שנים, מדובר בסרט פולחני שכיף לראות. הצמד, שכידוע היווה את ההשראה לקאלט אחר בהתהוות - "ריק ומורטי", צולל לתוך עלילה מורכבת ומעניינת בהרבה מזו של הסרט הראשון. למרות שבניגוד לציפיות מהעתיד שמוצג לנו בסרט אנחנו טרם מתניידים במכוניות מעופפות, הסרט השני, השנון והמבריק בטרילוגיה, לא נותן מנוחה לרגע מההרפתקאות המטורללות אליהם יוצאים דוק ומרטי.
"האביר האפל" (2008)
אם יש מישהו שמסוגל לקחת סרט קומיקס ולהפוך אותו ליצירה קולנועית מוערכת - זה כריסטופר נולאן. אחרי שברא את כריסטיאן בייל מחדש בדמותו המיוסרת והאפלה של באטמן ב"באטמן מתחיל", וחתם את הטרילוגיה עם "עלייתו של האביר האפל", נולאן הגיע לשיאו דווקא באמצע עם "האביר האפל". בדרך הוא לקח איתו את בייל, ובפרט את הית' לדג'ר בתפקיד הג'וקר, אל הקצה - ומעבר לו. "האביר האפל" הוא אולי סרט פעולה אבל ללא ספק היה הראשון לשלב בין מותחן פוליטי לסרט גיבורי על בצורה שחושפת את המורכבות של הקיום האנושי בין פעלול אחד לשני. והמשחק של הית' לדג'ר? מצדיק את כל השבחים.
"ספיידרמן 2" (2014)
מה שכריסטופר נולאן עשה לבאטמן, סם ריימי עשה לספיידרמן וביתר שאת בסרט השני בטרילוגיה בכיכובו של טובי מקגווייר. הסרט הראשון אמנם הניח את היסודות היטב אבל דווקא בסרט השני מקגווייר הפך מחנון מבולבל לכוכב שנושא על גבו על הדמות המורכבת של פיטר פרקר. "ספיידרמן 2" סיפק רגעי אקשן מענגים אבל הקווים הדרמטיים שבו - היריב ד"ר אוקטופוס (אלפרד מולינה), החבר\אויב הארי (ג'יימס פרנקו) והאהובה מרי ג'יין (קירסטן דאנסט) הפך אותו לסרט שלא רק חובבי קומיקס מסוגלים להעריך.
"צעצוע של סיפור 3" (2010)
נגיד את זה מיד על ההתחלה: "צעצוע של סיפור" הוא מהסיפורים המקוריים והטובים ביותר שנעשו בעולם האנימציה הקולנועי, וזה של פיקסאר המוערכים בפרט. ההרפתקה של אנדי עם וודי, באז ושאר החברים מגיעה לסיומה בסרט השלישי כשאנדי הולך לקולג' ומשאיר מאחוריו את הצעצועים הישנים בדרכו להתחיל את חייו החדשים כמבוגר. חוץ מעלילה סוחפת ומשופעת בבדיחות חכמות ומצחיקות, "צעצוע של סיפור 3" מצליח לספר גם סיפור על סיומה של ילדות והטעם החמוץ שהיא משאירה בפה. אם לא היה ברור עד כה - מדובר בסרט מושלם.
"מקס הזועם: כביש הזעם" ( 2015)
הסטנדרט שהציבו סרטי "מקס הזועם" בשנות השבעים והשמונים לסרטי אקשן היה גבוה במילא, אבל שלושים השנים שעברו בין סדרת הסרטים המקורית לזו שיצאה ב-2015 הספיקו לבמאי ג'ורג' מילר כדי להתעלות על כל שיא שהוא קבע בעצמו, ולהציג לעולם סרט אקשן שמשאיר אותך דבוק לכיסא במשך 120 דקותיו. האפקטים הדיגיטליים, הצילום, סצנות המרדף וכלי הרכב הבלתי נגמרים ובעיקר הדמויות המטורללות שמרכיבות אותו הפכו אותו לסרט "מקס הזועם" הכי טוב שיצא אי פעם.