"הסיפור שלנו הוא דרמה של מהגרים", אמרו בני הזוג צ'פלין בשנת 2009 בראיון לעיתון מעריב. "אם אתה מגיע לארץ זרה אחרי גיל 40, רק אחרי 15 שנה אתה מוצא את מקומך, ורק אז אתה יכול להגיע להצלחה, אם יש לך מזל - אבל אז אתה כבר זקן. אפילו את 'סוזנה הבוכייה' לקח לנו ארבע שנים לעשות. עוד מעט אני בן 80, אין לי זמן לזה.
"המזל שלנו הוא שאנחנו כבר חיים יחד כבר 50 ומשהו שנה, ככה שבסופו של דבר הגענו למסקנה שאנחנו מבינים אחד את השני מספיק טוב כדי לעבוד יחד. אחרת היה לנו הרבה יותר קשה. אתה יודע, כשאני על הסט והיא על המוניטור זה באמת יותר קל".
אולי, אבל זה גם עשוי לקדם חילוקי דעות ומאבקי אגו
לינה: "נראה לי שזה יותר מעניין ככה, כשיש לך עם מי לדבר אחרי יום הצילומים. יש בזה גם פלוסים, בוא נאמר ככה".
סלבה: "מה שכן, יש הבדלים באופי שלנו. היא מאוד אוהבת מחמאות, אהבה, דברים כאלה. אני גם אוהב מחמאות, אבל גם פתוח לביקורת, אפילו יותר מדי. אני חייב לשמוע ביקורת. לא כי אני איש רציני כל כך, פשוט כי לא מעניין אותי שנותנים לי מחמאות. מצד שני, אני לא מהבמאים האלה שאומרים 'לא אכפת לי איך הסרטים שלי יתקבלו'. אני מאוד רוצה שאנשים יאהבו את הסרטים שלנו".
סרטיהם של הצ'פלינים עוסקים הרבה בחיים בארץ ישראל של ראשית ההתיישבות, אולם הם אינם מלאים בפאתוס היסטורי, אלא מאירים דווקא את הפן האנושי של אותם סיפורים והדמויות המככבות בהן.
כך למשל סיפרה הבוקר יבגנייה דודינה, ששיחקה את חנה רובינא ב"היה או לא היה": "לשחק את רובינא זה כמובן מלחיץ ומפחיד, אבל אני ממש זוכת שסלבה אמר לי בתחילת הצילומים שאנחנו לא הולכים על מיתוס היסטורי, אלא על סיפור אהבה בין גבר לאישה. זה מיד הוריד אצלי את מפלס הלחץ ומאד השתחררתי".
איך את זוכרת אותו כאדם?
"סלבה היה אחד האנשים הכי טובים שהכרתי. מעולם לא העליב איש. הוא מת מוות של מלאכים".
הלוויתו של צ'פלין תתקיים היום בשעה 11:00 בבית העלמין ירקון. יהיה זכרו ברוך.
