מופע הקולנוע של מירי רגב
שתי דמויות שלטו ביד רמה בסוף השבוע הראשון של פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-33: האחת היא שרת התרבות מירי רגב, השנייה היא אורח הכבוד קוונטין טרנטינו. מסקרן לדעת מי ואיך הסביר לאורח מי האישה החייכנית על הבמה, מדוע עלייתה לוותה בשריקות בוז ומה גרם להן להתגבר יותר ויותר ככל שנאומה נמשך. "אתם כל כך צפויים", היא צעקה לעבר הקהל הזועם, חושפת כדרך אגב שבעצם בכלל לא עניין אותה להוקיר את זכרה של אותה ילדה בת 13, אלא לחזק את תדמיתה כשוטר הרע ו/או כדון קישוט הנאבק לשווא באליטות השתולים. זה מבאס, כי בטוח מעניין יותר לדבר על היוזמה החדשה שהציגה השרה מעט קודם - מיזם לטיפוח הקולנוע בדרום בדומה לזה הפועל בהצלחה בירושלים. עולם כמנהגו נוהג - הקהל מתעצבן כשמנפנפים מולו בד אדום והמטאדור עוזב אחרי שחירבן למארחיו על השטיח בסלון.
עושים שבת עם קוונטין טרנטינו
יממה לאחר מכן, באיחור ובגינונים של כוכב רוק מזדקן, עלה טרנטינו לבמה לקול תשואותיהם של מאות מעריצים נלהבים. במפגש, שהקדים את הקרנת "ספרות זולה" בעותק פילם 35 מ"מ מהאוסף הפרטי של הבמאי, לא נענו שאלות מהקהל, אבל כן הייתה הפעלה. "מי פה לא ראה את הסרט?" שאל בהתלהבות. שתי זרועות מבוישות בלבד הונפו באוויר. רגע השיא של הערב כנראה הייתה הסיפור על אחורי הקלעים של ליהוק צייד היהודים האנס לנדה מהסרט "ממזרים חסרי כבוד". הכישלון למצוא שחקן שיצליח ללהטט באופן הרצוי בין אנגלית, צרפתית, גרמנית ורשע טהור כמעט גרם לטרנטינו לוותר על הפקת הסרט, ואז הגיע כריסטוף וולץ: "הוא עשה כל מה שרצינו והיה פשוט מדהים. אני לא שמעתי עליו קודם, הוא שיחק בעיקר בטלוויזיה, ופתאום הוא הופיע והחזיר לנו את הסרט שלנו. היינו באקסטזה, הקאנו מחמאות לכל עבר. באותו רגע יכולתי למצוץ לו. לא מצצתי לו, אבל לגמרי הגיעה לו מציצה על האודישן הזה".
סיפור אחורי-קלעים פיקנטי אחר התייחס להקרנת הבכורה האמריקאית של "ספרות זולה", שנעצרה למספר דקות לאחר שאחד הצופים, חולה סכרת, לקח קשה מדי את סצנת המזרק ללב וחטף התקף. "לקחו אותו החוצה ונתנו לו מיץ תפוזים והוא היה בסדר, אבל באותו רגע הוא פירכס על הרצפה וכמעט בלע לעצמו את הלשון. חשבתי - אולי הסרט הזה אינטנסיבי מדי בשביל בני אנוש! ואז הבנתי שהסרט עובד".
כשנשאל לגבי הבטחותיו לפרוש אחרי שישלים עשרה סרטים, אמר הבמאי: "אולי בגיל 75 יתחשק לי פתאום לספר איזה סיפור, ובגלל שעבר כל כך הרבה זמן זה יהיה בסדר. אנשים יתייחסו אליו בתור 'הסרט המוזר הזה שהוא עשה כאיש זקן, אל תשים אותו עם העשרה האחרים, שלא ילכלך אותם'". את הטענה כי הוא נוהג להעתיק שוטים מהסרטים האהובים עליו הוא מיהר להכחיש: "השוט ההוא מ'פסיכו' שבו השתמשתי ב'ספרות זולה' הוא אולי השוט היחיד שממש העתקתי. מבקרים אוהבים לעשות רשימות מכולת כאלה של 'זה מפה, זה מהסרט ההוא', חלקם סרטים שלא ראיתי בכלל. כן, אני מניח שכל שוט שאני מצלם כנראה כבר הופיעו מתישהו בהיסטוריה של הקולנוע, אבל אנשים מדברים על 'לפצח את המאסטר מיינד' כשבעצם הם רק מראים כמה שהם חכמים וראו הרבה סרטים".
מסיבת תה עם סטילמן ואוסטן
במאי אמריקאי נוסף שהגיע לבקר בירושלים הוא ויט סטילמן, שסרטו "אהבה וידידות" יעלה בסוף השבוע בבתי הקולנוע ובינתיים מנעים את זמנם של צופי הסינמטק. להבדיל מטרנטינו, עם סטילמן זכיתי לדבר באופן אישי. "קיבלתי בעבר הצעה לביים את 'על תבונה ורגישות', אבל באותה תקופה העדפתי לביים רק סיפורים מקוריים", השיב סטילמן לשאלה איך התגלגל מסיפורים על אמריקאיות ואמריקאים צעירים ומבולבלים אל סיפורה של ליידי סוזן, האלמנה הבריטית מספרה המוכר-פחות של ג'יין אוסטן. "כשיצאה הגרסה של אנג לי, על פי התסריט הנפלא של אמה תופסון, אהבתי אותה מאוד. למעשה, זה העיבוד היחיד לאוסטן שאהבתי. לאורך השנים עיבדו את אוסטן כאילו היא שרלוט ברונטה, עם האווירה הגותית והרומנטית, והערפל, והרוח, והעלים. זה חוטא מבחינתי לכתיבה המצחיקה, המהנה והשנונה שלה. ופתאום מצאתי את הספר המדהים הזה, שהיה כל כך שונה משאר העבודה שלה. סיפור שהוא לא רק רומנטי, אלא גם עוקצני מאוד ומצחיק בטירוף. ידעתי שעל העיבוד הזה אצטרך לעבוד זמן רב - להתרחק מהספר, לכתוב את התסריט ואז לתת לו לנוח ולשוב אליו אחרי כמה זמן. קל יותר למצוא ככה טעויות, שפשוט קופצות לנו מיד אחרי שהטקסט מתקרר קצת. זה מאריך את העבודה, אבל אם לא עושים את זה מבזבזים המון זמן על לנסות להצדיק דברים רעים. אם מחשיבים גם את ההפסקה, העבודה על הסרט לקחה יותר מעשר שנים".
ליידי סוזן ורנון, הדמות הראשית בסרט, מרמה, משקרת, בוגדת ומתמרנת את הסובבים אותה מטעמים אנוכיים. ובכל זאת, אי אפשר שלא להיות לטובתה. איך כותבים דמות בעייתית כך שתישאר אהיבה?
"זה באמת מאתגר. בתחילת הדרך אנשים לא הצליחו להבין אותה, ולמה לראות סרט על אישה כמוהה. הייתה מפיצה שפניתי אליה עם התסריט ופשוט דחתה אותו, כנראה הזדהתה מדי עם דמות האישה הנבגדת, שהיא בעצם היחידה שבאמת נפגעת מהמעשים של סוזן. היה צורך להפוך אותה לבלתי מעוררת הזדהות, והדרך הכי טובה לעשות זאת הייתה לגרום לה לרחם על עצמה כפי שאף אחד אחר לא יצליח. זו הטעות הכי קלה במצבים של פרידה - לא להפסיק להתלונן ולדבר על בן או בת הזוג שפגעו בנו, שתיקה היא הרבה יותר מושכת. בסופו של דבר היא הפכה לאחת הדמויות הטובות והמצחיקות ביותר בסרט, אבל כזו שבלתי אפשרי להישאר לצידה. עם הזמן אנשים הבינו את הזווית של סוזן וכמה משעשעת הסיטואציה יכולה להיות".
ב'אהבה וידידות', כמו גם בסרטים קודמים שלך, דמויות נשיות ונקודת המבט הנשית הן הדומיננטיות.
"בהחלט, אני פשוט מוצא את הסיטואציות שלהן יותר מעניינות. כותבים רבים, ובעבר גם אני, כותבים סיפורים על כמיהה ואהבה מזווית גברית בצורה שנוטה להיות שטוחה ומלאה בפנטזיות לא מדויקות על נשיות. באמצע העבודה על הסרט 'מטרופוליטן' הבנתי שהגיבור שלי אידיוט. הוא אובססיבי לאישה שלא אכפת לה ממנו, שזה פתטי ולא מעורר סימפטיה. היא כן, ולכן היא חייבת להיות ליבו של הסרט. זה היה רגע משנה תפיסה. מסורתית, מצפים מנשים להתנהג בצורה מסוימת, והדיסוננס בין הציפיות לרצונות שלהן הוא פתח להמון סיפורים. חבל לי שמשווקים סרטים על נשים לקהל נשי נטו - למה לשווק את 'אהבה וידידות' כסרט נשים ולא כקומדיה? אין סיבה שצופים גברים לא ייהנו מהסיפור הזה, הוא מצחיק!".
העיקר
כלומר, הסרטים שהספקתי לתפוס בשלושת ימיו הראשונים של הפסטיבל.
"חולייטה": סרט הפתיחה וההחדש של פדרו אלמודובר הפתיע אותי לטובה. נהנתי מהמלודרמה המעוצבת הזו, עיבוד לסיפוריה של אליס מונרו, לכל אורכה. עם זאת, התחושה הסופית היא שמדובר בסרט קצת דודתי, קצת זניח ולא מאוד מתוחכם או עמוק. גם כאלה צריך.
"מיומנו של צלם חתונות": אחרי "השוטר" ו"הגננת", נדב לפיד עובר לבעל מקצוע אחר, הפעם בפורמט קצר יותר - 40 דקות. כמו קודמיו, גם החדש הוא חוויה רגשית חזקה ומשלהבת, כזו שמזמינה מחשבה וניתוח. הסיפור הבסיסי - צלם מלווה שני זוגות מושלמים למראה אך מבולבלים מבפנים אל היום המאושר - מתפתח לכיוונים מפתיעים ודופק אגרוף בפרצופה של אחת הפרות הכי קדושות של החברה הישראלית. עם זאת, הוא נשאר אמביוולנטי לחתונה ולרעיון האהבה המונוגמית בכלל, בלי להטיף ובלי לצדד באמת באף אופציה.
"להציל את נטע": ניר ברגמן וערן בר גיל בפרשנות ישראלית לז'אנר "אוסף סיפורים מקבילים עם תמה אחת וקישור קל בין הדמויות". גבר המתאושש לאט ובקושי מפרידה טראומתית חוזר כדמות אניגמטית בסיפוריהן של ארבע נשים, כאשר כל הסיפורים נוגעים בהורות, בהרכבה ובפירוק של תא משפחתי וברצון להפוך לאדם טוב יותר לא בשביל לחיות יותר טוב, אלא כדי לא להרוס את חייו של ממשיך דרכך. הקשר בין הסיפורים קצת רופף אבל כולם מרגשים ומסקרנים, לא מעט בזכות השחקניות המצוינות, בהן רותם אבוהב, עירית קפלן ונטע ריסקין.
"ימי האפס": לא רואים עליו בהתחלה, אבל הדוקו של אלכס גיבני על הווירוס סטוקסנט הוא גרסת הסייבר של "שומרי הסף". מה שמתחיל כמותחן תיעודי, עשוי היטב ומחכים, המלווה את תהליך פיתוחו והפצתו של וירוס שפותח במטרה לשבש את פעילות הגרעין באיראן, הופך בהמשך להצצה מערערת ומטרידה אל השימוש באינטרנט לצרכים צבאיים. אפילו מי שלקחו חלק במבצע כבר הבינו שייתכן ולקחו חלק בפשע מלחמה מסוג חדש, ויצרו תקדים מסוכן שיש סיבות רבות לפחד מתוצאותיו. הסרט אמריקאי ומתמקד בעוולות שביצעה האומה האמריקאית, אבל אל תדאגו, גם הישראלים לא יוצאים בזול.
"קפטן פנטסקטיק": סרט נוסף שיעלה בישראל בקרוב, בבימויו של השחקן מאט רוס ("עמק הסיליקון"). ויגו מורטנסן מככב כאב המגדל שישה ילדים בטבע בשיטת חינוך קפדנית הכוללת אימוני הישרדות קשים לצד הרחבת אופקים ופיתוח חשיבה ביקורתית. מות אם המשפחה תגרום לשבט להיחשף לצוויליזציה האנושית, והמפגש לא מחמיא לאף אחד מהצדדים. מסתבר שיש דבר כזה סרט פיל-גוד מלנכולי, כאשר כל סיטואציה מצחיקה היא עצובה באותה המידה, אולי יותר. לא מומלץ לבעלי לב חלש, כן מומלץ לבעלי ראש פתוח.