יש אנשים שיבואו ל"באטמן" החדש בשביל שוב לראות את רוברט פטינסון משחק אותה אביר אפל, אבל מבחינתי מדובר בעוד סיבה לדבר על אחת הדמויות הכי כיפיות בעולם: קאטוומן, הלוא היא סלינה קייל. הפעם היא מגולמת על ידי זואי קרביץ ("שקרים קטנים גדולים" והבת של לני), ויש הרבה מה לומר עליה, אבל יותר חשוב לדבר קודם על קאטוומן כדמות שמסתובבת בקולנוע ובטלוויזיה שלנו מאז שנות השישים. אשת החתול היא ברייה מעניינת בעולם הקומיקס וגיבורי העל: היא נבלית, מושא אהבה עבור באטמן, ולפעמים גם גיבורה בזכות עצמה. גם מחוץ לסרטים קאטוומן נתפסת כיישות די הפכפכה - פעם היא הצליחה לחקוק את השחקניות שגילמו אותה בקירות הפנתיאון, פעם הרסה לאחת מהן את הקריירה ופעם אחרת היא באה לעוד אחת מהן בול בזמן.
ארת'ה קיט: מוכשרת, מצחיקה, סקסית ומפחידה
בקומיקסים (שם הייתה פעם דיילת, פעם עובדת מין, פעם מנכ"לית) קאטוומן הנציחה את אחד הסטריאוטיפים המסקרנים אך בעייתיים שניתנים לנשים בתרבות: הפאם פאטאל. האישה הקטלנית, היפהפייה והפתיינית שיכולה להרוס לגבר את החיים ולגרום לו לומר על כך "תודה רבה ועוד בבקשה". בשנות השישים באטמן הגיע לטלוויזיה בסדרה שנראית כמו ההפך הגמור מגיבור העל המלנכולי שנתקענו איתו בעשורים האחרונים. באטמן של הסיקסטיז היה דבילי, צבעוני, כיפי ומטופש, וקאטוומן שמולו הייתה כמו פארודיה על נשיות פתיינית. בתחילה גילמה אותה השחקנית המכובדת ג'ולי ניומאר, אבל בעונה השלישית לסדרה קאטוומן באמת הפכה לאייקון הגדול שהיא, והכל בזכות חמישה פרקים שבהם גילמה אותה אישה אחת שהיא אגדה בפני עצמה: ארת'ה קיט.
קיט הייתה דיווה - שחקנית וזמרת שכבר בשנות החמישים הייתה הכוכבת הכי חתולית שהוליווד הכירה. גם בלי קשר לבאטמן, מומלץ לראות את הביצוע שלה לשיר "I Want to Be Evil" ולהבין למה היא הקאטוומן המושלמת: מוכשרת, מצחיקה, סקסית ומפחידה בעת ובעונה אחת. גם כשאף אחד לא ביקש את זה ממנה, קיט שלפה ציפורניים. וגם היום, כשרואים את ההופעה הגדולה-מהחיים שלה בתור קאטוומן, קשה שלא להתאהב.
והיא גם הייתה שחורה. קאטוומן אמנם לא הייתה דמות חיובית בהכרח, אבל היה משהו פורץ דרך באישה שחורה חזקה שמפגינה גאווה במיניות שלה, בלי להתבזות או להיות כפופה לאף גבר. היה לה מתח מיני עם הדמות הראשית, הגבר הלבן שמולה, בתקופה שבה מערכת יחסים בין-גזעית הייתה משהו שלא נרמז אפילו בטלוויזיה. קיט לעד זכורה גם בתור אשת החתול הגדולה הראשונה, בהופעה קאמפית שנעשתה בכישרון עצום של כוכבת עם נוכחות של טורנדו.
מישל פייפר: 11 מתוך 10
עברה עוד איזו רבע מאה עד שקאטוומן שבה למסכים, אבל זה היה שווה את ההמתנה. אחרי ש"באטמן" של טים ברטון שבר מספיק קופות, הגיבור העטלפי חזר בסרט ההמשך הנפלא שלו, "באטמן חוזר" מ-1992. מהצד נראה שלברטון לא היה עניין לספר את סיפורו של באטמן הפעם, והתמקד באויביו. סלינה קייל הייתה אחת מהם - מזכירה עכברית שנרצחה על ידי הבוס שלה וחזרה לחיים בעזרת עדר חתולי רחוב, שהופכים אותה לאישה חדה יותר, חזקה יותר, והרבה יותר כיפית. את ההופעה של מישל פייפר כסלינה אפשר לנסות ולתאר במילים כלשהן, אבל נראה שיותר הולם להשתמש בהמון סימני קריאה בשבילה: "!!!!!".
אם ננסה בכל זאת, נראה שפייפר מצאה בפרשנות שלה לקאטוומן את הדרך הכי נכונה להעביר אותה למסך הגדול. היא הגבירה את הנשיות, הטירלול והסקס אפיל שלה ל-11 מתוך 10, ועשתה את זה במודעות עצמית מוחלטת לעובדה שכל זה נורא מגוחך. היא עושה איזושהי פארודיה על כל מה שאמור להיתפס כסקסי, וזה עדיין יוצא לה מאוד, מאוד סקסי. היא נמצאת שם על תקן הנבלית המרושעת, אבל סיפור לידתה מחדש מבהיר לנו שהיא לא פועלת מרוע אלא מדרישה לכבוד שהחברה שללה ממנה. זוהי הופעה אייקונית של פייפר, שמופיעה בסרט אפילו יותר ממייקל קיטון שגילם את באטמן בעצמו. היא הייתה מועמדת לאוסקר באותה שנה על מלודרמה רומנטית נשכחת בשם "Love Field", אבל רבים יגידו שהמועמדות הזאת הייתה למעשה דרכה של האקדמיה לומר "היית מדהימה השנה, אבל בחיים לא נזמין אותך לאוסקר בגלל מה שעשית בסרט כזה".
האלי ברי: כל כך גרוע שזה טוב
אחרי ניסיון כושל לתת לפייפר סרט ספין-אוף משלה, קאטוומן כיכבה בסרט סולו עם שחקנית מוערכת אחרת: האלי ברי. הפעם קאטוומן לא הייתה סלינה קייל, אלא פיישנס פיליפס, מעצבת גרפית שחייבת להציל את העולם מקרם פנים הרסני. זה היה כמה שנים אחרי שברי הייתה לאישה השחורה הראשונה שזוכה באוסקר על תפקיד ראשי, והיא נחשבה לכוכבת ההוליוודית היפה מכולן. יחד עם ההצלחה של סרטי גיבורי-על אחרים מאותה התקופה, זאת הייתה אמורה להיות הסופה המושלמת.
אבל זה הפך לאחד הכישלונות הגדולים של העשור. הסרט לא החזיר את התקציב שלו ונחשב על ידי רבים לאחד הגרועים שאי פעם נוצרו. זה די נכון, אבל זה לא בהכרח לגנותו של הסרט. "אישה חתול" (כך הוא נקרא בעברית, אני לא ממציא כלום) הוא תאונת דרכים קולנועית ומפוארת שמלאה בכמה מהרגעים המטופשים שז'אנר גיבורי העל ידע. באחד מרגעי השיא של הסרט, אשת החתול של ברי מחככת כדור קטניפ בפניה; ברגע אחר היא ומושא אהבתה משחקים כדורסל כמו שני תיכוניסטים שמנסים לתרגל סקס יבש, וכל זה מול חבורה של תלמידי בית ספר יסודי.
חובבי ז'אנר ה"כל כך גרוע שזה טוב" ימצאו ב"אישה חתול" את כל מה שהם רוצים ועוד. הסרט היה הזוכה הגדול בפרס "פטל הזהב" - האנטיתזה לאוסקר, שמכבדת את הסרטים הגרועים ביותר של השנה. ברי עלתה לבמה כדי לקבל את פרס השחקנית הגרועה ביותר כשבידה פסלון האוסקר שזכתה בו כמה שנים קודם לכן, ונשאה את אחד מנאומי הזכייה האדירים בהיסטוריה. הקריירה שלה לא באמת השתקמה מאז, אבל כמו קאטוומן אמיתית, ברי הוכיחה כמה גאווה יכולה להיות לאישה שניסו להרוג אותה והצליחה בכל זאת לחזור לחיים.
אן האת'וויי: מושא האהבה המושלם
קאטוומן לא קיבלה עוד סרט סולו - ואם אי פעם תקבל, נצטרך לחכות עוד כמה עשורים כדי לשכוח את הפיאסקו ההוא. היא כן גיבתה את באטמן בעוד שני סרטים. הראשון היה "עלייתו של האביר האפל", של כריסטופר נולאן, סרט ההמשך ל"האביר האפל", שנחשב באותן שנים ליצירת המופת ההוליוודית הגדולה של המאה ה-21. עקרונית, לקאטוומן לא היה מה לחפש בפרשנות הריאליסטית והרצינית של נולאן לסאגה של באטמן. נולאן התייחס לבאטמן כהזדמנות שלו להוכיח לעולם שסרטי גיבורי על יכולים להיות חשובים בדיוק כמו "הסנדק". מה לזה ולפאם פאטאל המטורללת שהיא סלינה קייל?
ובכל זאת, אן האת'וויי שגילמה אותה בגלגול הזה נהנתה מכל רגע. סלינה שלה לא קוראת לעצמה קאטוומן בשום שלב, אבל ברגע שעטתה את המסכה החתולית כולנו הבנו מיהי אמורה להיות. היא הייתה קאטוומן נהדרת: גנבת תכשיטים מהממת וחסרת רחמים. מושא האהבה המושלם עבור ברוס וויין ועבור באטמן, ועם שניהם היא חלקה נשיקה אחת עוצרת נשימה. עבור האת'וויי, קאטוומן לא הייתה הקללה שהייתה עבור האלי ברי: היא הייתה חלק מהשנה הגדולה בחייה. בקיץ היא הופיעה בסרט ששווה מיליארד, ובחורף זכתה באוסקר על הופעתה ב"עלובי החיים".
זואי קרביץ: לא נוחתת על הרגליים
ב-1992 פייפר עשתה לנו קאטוומן, ב-2012 זאת הייתה האת'וויי, וב-2022 זוהי זואי. קרביץ. ואמנם משמח לראות ששחקנית מוכשרת כמו קרביץ מבצעת תפקיד כזה גדול, אבל נדמה שמשהו בסרט החדש קצת התפספס. גם כאן, כמו בגרסה של נולאן, סלינה קייל לא קוראת לעצמה "קאטוומן", אולי מתוך יומרה מיותרת לרצינות. ריבס הפך את "באטמן" לסיפור בלשי, וסלינה היא אחת הבלשיות, אבל גם עוד פאם פאטאל שנמדדת קודם לפי כמה הגבר שבסיפור רוצה לשכב איתה. ב"באטמן חוזר", הכרנו את סלינה כדמות עצמאית שעוברת תהליך עצום בחצי השעה הראשונה של הסרט: ממזכירה עכברית לפורעת חוק חתולית. ב"באטמן" מודל 22', סלינה קודם כל מוצגת מנקודת המבט של באטמן. קודם הוא רואה את רגליה הארוכות ואת מגפי העור שלה, ורק אז את מי שהיא. אנחנו מכירים אותה קודם כל דרך מי שהיא בעיניו של הגבר, ולא כדמות בפני עצמה.
ולקאטוומן מגיע יותר. היא התחילה כדרכם של יוצרי "באטמן" להזריק קצת סקס אפיל לקומיקס לילדים (כי זה, כמובן, מה שכל ילד קטן רוצה מסיפורי הסופר-הירוז שלו: משהו שהוא יוכל להיזכר בו בחדווה בגיל 13, כשהוא מגלה מה זה ליבידו), אבל המשיכה בתור החפיפה המושלמת בין הגיבורה לנבלית. היא הייתה הפלטפורמה המושלמת עבור שתי שחקניות ענק להראות כמה הן שוות. והיא גם הביאה למפלתה של כוכבת קולנוע אחת, שזה באמת מאוד מצער, אבל דווקא בגלל זה מגיעה לה עוד הזדמנות להוכיח שהיא יכולה לשאת סרט שלם על כתפיה. היא לא טובה, היא לא רעה, והיא לא בהכרח תמיד קולעת, אבל היא תמיד כוכבת. תנו לה להיות הכוכב שלנו.