השבוע עולה לאקרנים בארץ סרטה החדש של הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה, "אמא קטנה". סיאמה (43) היא לא רק במאית נפלאה, היא גם הגשמת החלום של במאיות פורצות דרך כמו ג'יין קמפיון ושנטל אקרמן: אמנית קולנוע בעלת שיעור קומה שזוכה לכבוד ביקורתי בזכות כישוריה ולא בחסד איזושהי יומרה לפוליטיקלי קורקט. היו עוד לפניה, כמובן, אבל בשנים האחרונות, עם כל סרט חדש שהיא מוציאה, סיאמה היא דוגמה מושלמת לכך.
סרטה הלפני-אחרון, "דיוקן של נערה עולה באש" - על רומן בין ציירת לבת אצולה - היה לאחת ההצלחות הביקורתיות הגדולות של 2019, זיכה אותה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן והעלה אל פני השטח את התהייה מדוע, בעצם, נשים כמעט אף פעם לא מועמדות לאוסקר על הבימוי הטוב ביותר. ואכן, בין השאר בזכות סרטי מופת של במאיות כמו סיאמה, בשנים האחרונות יותר ויותר נשים זוכות להכרה ביקורתית וממסדית על סרטיהן. אבל סיאמה זוכה גם לכבוד מהסוג שבקושי מורעף על במאים או במאיות - נערות ונערים שוחרי קולנוע רואים בה אייקון.
וקל להבין למה: מעבר לסרטיה, שעוסקים כמעט תמיד באנשים צעירים מאוד, היא עצמה מצחיקה, חכמה, כריזמטית, מלאת אהבה כנה ואמיתית לקולנוע ולצופיו, ועושה סרטים בידיעה שהמטרה היא שייצפו בהם אנשים, ולא רק נודניקים מהחוג לקולנוע.
ניתן לראות את ההשפעה שלה דרך סרט האנימציה של נטפליקס "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". הדמות הראשית בסרט, קייטי, חולמת להיות במאית קולנוע כשתהיה גדולה, וכשהיא מציגה בפני ועדת הקבלה לבית הספר לקולנוע את פנתיאון הבמאיות האהובות עליה, סיאמה נמצאת שם. "(הסרט הזה) נהדר!" היא אומרת בשיחה עם mako.
את חושבת על הקהל הצעיר שלך כשאת יוצרת את סרטיך? את אוהבת את תשומת הלב הזאת, את היותך מודל לחיקוי לקולנועניות וקולנוענים צעירים?
"כמובן. זה האושר של חיי, זה הדבר שאני הכי גאה בו. אפילו אם זה הופך אותי ל'טיפוס', לדמות. אני בסדר עם זה. אני רוצה את זה, אני חושבת על הנוער כל הזמן. 'אמא קטנה' אורך שעה ו-12 דקות, כדי שילדים יוכלו לשבת במהלכו".
מערכת יחסים חופשית משליטה
"אמא קטנה" הוא סרט שלוקח רגע להבין מה מייחד אותו, אבל כשמבינים זאת, קשה שלא לחשוב שמדובר באחד מסרטי האמנות הכי מגניבים שיצאו בשנים האחרונות. הסרט מספר על נלי, ילדה קטנה שסבתה מתה לפני תחילת הסרט, ובינתיים לנה עם הוריה בבית הישן של אימה כדי לסדר את חפציה של הסבתא המנוחה. היא ואימה האוהבת קצת מדוכדכות, ונלי לא מוצאת עם מי לשחק – עד שיום אחד היא פוגשת ילדה קטנה שנראית בדיוק כמוה ומבינה שהילדה הזו היא אמא שלה, רק בגילה.
"כשניגשתי לכתוב את 'אמא קטנה' שאלתי את עצמי: 'אם הייתי פוגשת את אמא שלי בתור ילדה, האם היינו כמו אחיות? האם היינו חולקות את אותה אמא? האם סבתא שלי הייתה כמו אמא שלי?'. זה היה הטייק שלי. זה אפילו לא מוסווה בסרט שלי, כי ליהקתי תאומות זהות לתפקיד הראשי. זה לא רק על מערכת יחסים של אם ובתה. זה גם זה, אבל הסרט לא מסתכל ספציפית על זה, אלא על מערכת יחסים כשהיא חופשית משליטה לחלוטין".
אם היית פוגשת את אמא שלך כששתיכן באותו הגיל, מה היית רוצה שיקרה?
"עשיתי את הסרט! זה לחלוטין שם. חייתי עם הרעיון הזה במשך שנים, ואני חושבת שעניתי על השאלה הזאת בסרט. האם היינו חברות?"
את מאמינה שהייתן הופכות לחברות?
"אני בטוחה בזה. כן".
הרגשות האישיים שלך עזרו או פגעו ביצירת הסרט?
"כשהרעיון הזה הכה בי הוא הרגיש לי מאוד אישי ומאוד קולקטיבי בו זמנית. זה הרגיש מאוד חדש, וגם כאילו הוא הגיע מהמיתולוגיה העתיקה. החלטתי לספר אותו, בצניעות, בדרכי. הרי הסיפור הזה סופר בעבר, אבל אני ניסיתי לתת את התשובה האישית שלי אליו, בשאיפה שבזכות התשובה שלי לאנשים אחרים תהיה תשובה משלהם לשאלה הזאת".
נדמה ש"אמא קטנה" יצא בתקופה בעייתית עבור סרטים מסוגו. מדובר בסרט קטן ואינטימי שמיועד לקהל עם סבלנות – למרות שסיאמה מדגישה שהוא "נעשה במטרה שמשפחות יראו אותו יחד". אין בו אלימות, אין בו סקס, אין בו קללות, גיבורותיו בקושי עברו את גיל 10, וכאמור, אורכו לא עולה על שעה ורבע. ובכל זאת, נדמה שלסרטים אמנותיים ומתוחכמים כמו "אמא קטנה" אין הרבה קהל לאחרונה. לפחות לא כזה שמוכן לצאת מהבית ולשלם כמה עשרות שקלים בשביל לשבת באולם קולנוע.
"בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות ואפילו לפני המגיפה שאלנו את עצמנו מהו קולנוע", אומרת סיאמה. "'אם הקולנוע לא מוצג באולמות, האם הוא עומד למות?'. ובכן, עבורי קולנוע הוא אינטימיות ספציפית שמרגישים עם דימוי. העניין הוא לא אם אתה צופה בזה על הספה או באולם הקולנוע. זה מהמם כשאתה מרגיש כזאת אינטימיות עם דימוי על מסך כשלצידך אנשים אחרים. זה הכי טוב. אבל בסופו של דבר, אנחנו צריכים להילחם על מערכת היחסים הספציפית הזאת שבין דימוי לאדם שצופה בו. וזהו קולנוע".
את דואגת ששוברי קופות הוליוודיים לוקחים את מקומם של סרטים בקנה מידה קטן יותר? שהקרנות של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יקחו את מקומם של סרטים כמו "אמא קטנה"?
"כן, אני יכולה לפחד מזה, אבל זאת פוליטיקה. בצרפת יש חוקים שלא מאפשרים לסרט להיות מוקרן בבית קולנוע על גבי יותר מחמישה מסכים. כמובן שאפשר לפחד מזה, כמו שאפשר לפחד מכל החלטה פוליטית שתלויה מעל ראשנו בתקופה הזאת, אבל זה לא אורגני. זה לא משהו שנועד לקרות, זאת החלטה. זה לא הדרך שבה זה הולך, זה הרצון הפוליטי. פה בצרפת קולנוע מאוד חשוב, והתמזל מזלנו".