אנחנו בערבה. המדבר עוצר נשימה ביופיו, והקולנוע שמוקרן באמצעו יפה כמעט באותה המידה. אבל הסרט שפתח את פסטיבל הקולנוע בערבה לשנת 2022 - ועולה כעת בבתי הקולנוע - מתעקש כמעט באלימות למנוע מאיתנו לברוח לעולם יפה יותר, שבו האומנות השביעית יכולה להופיע באורח פלא בלב אחד המקומות היפים בעולם. הסרט הוא "סן עומר", סרטה של הבמאית הצרפתייה אליס דיופ, והוא מספר את סיפורה האמיתי של לורנס קולי, בשינוי שמות המשתתפים (בחיים האמיתיים שמה היה פביאן קבו): לורנס היא צעירה שחורה ומשכילה שלילה נואש אחד לקחה את בתה התינוקת לחוף הים, נטשה אותה בו במהלך הגאות, ובכך רצחה אותה. היא הייתה בת שנה וחצי.

מולי יושבת השחקנית גוסלג'י מאלאנדה, שמגלמת את לורנס בסרט. "סן עומר" מסופר מנקודת מבטה של רמה, סופרת צעירה שמגיעה כדי לסקר את המשפט. האם היא שם כדי להפוך אותו לספר? כדי להביא אותו כמו שהוא לקורא? לא נדע. אבל הצפייה בלורנס, בעודה מספרת איך הגיעה למצב שבו נטלה את חיי התינוקת שלה, מערערת את רמה. ולא רק אותה.

"נולדתי בקונגו אבל אני חיה בפריז מגיל שנתיים. בצרפת אין לנו נוף כזה, אין לנו מדבר. זאת הפעם הראשונה שלי במדבר", מספרת מאלאנדה, אורחת הפסטיבל, בריאיון איתה. "בחמישי בערב עוד הייתי בסן עומר שבצפון צרפת, שם הסרט מתרחש. 14 שעות לאחר מכן, בשישי בערב, אני במדבר, רואה את הסרט על המסך הגדול, קהל מלא, ואני תחת כיפת השמיים. זה נותן לסרט לנשום". 

מתוך "סן-עומר" (צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים בערבה, יחסי ציבור)
"תהליך עצוב ומייאש". מאלאנדה ב"סן עומר" | צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים בערבה, יחסי ציבור

לסרט הראשון שלה היא הגיעה כמעט במקרה. מאלאנדה הייתה אז סטודנטית בת 23 לתולדות האומנות כשמעצב שיער אחד ניגש אליה ונשבע שעליו להכיר לה מלהק שמחפש בנרות את השחקנית הראשית לסרט שלו. "בצרפתית אנחנו קוראים לזה 'ליהוק פראי'", היא מסבירה.

וכעת את מגדירה את עצמך רק כשחקנית?
"אני לא יכולה להגיד את זה, כי החיים ארוכים. כשאליס הציעה לי את התפקיד הזה אמרתי לעצמי: 'את לא יכולה לקחת את התפקיד הזה בלי להיות שחקנית אמיתית'. זה תפקיד כל כך גדול, את צריכה להיות שחקנית אמיתית ומובהקת בשביל להסכים לגלם תפקיד כזה. הסכמתי לאליס, ואמרתי לעצמי: 'את שחקנית עכשיו. קדימה'".

להיות שחקנית פריזאית זה זוהר כמו שזה נשמע?
"לא".

את קמה בבוקר, הולכת למכולת, קונה ביצים וחלב?
"כן, עדיין. אני לא שותה חלב, אבל כן".

במה את צופה בשביל הכיף? את יכולה פשוט לשבת ולראות "אמילי בפריז" לפעמים?
"אני יכולה, אבל אני לא פנאטית של הדברים האלה. אני אוהבת דרמות. 'הכתר', למשל. גם 'הכתר' זאת טרגדיה, זה לא רומנטי או מצחיק".

אף אחד לא רוצח את התינוק שלו ב'הכתר'.
"נכון".

ואז, לפתע, השחקנית הזאת שמגלמת במומחיות את התפקיד הכי קשה שתראו השנה, צוחקת.

גוסלג'י מאלאנדה (צילום: אדוארד קפרוב)
גוסלג'י מאלאנדה | צילום: אדוארד קפרוב

"בצרפת יש דיון לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות שאליהן אני הולכת. אני הולכת לאן שהסרט הולך ולכל מקום שאליו הוא מוזמן. גם אם הוא יוקרן בדיקטטורה. אני רוצה להיות חיילת של הסרט הזה"

סיוטים במשך שנה וחצי

קצת אחרי שקיבלה את תפקידה הראשון בסרט "חברתי ויקטוריה", מאלאנדה עלתה על הרדאר של יוצר בפרופיל גבוה יותר: מתיו ויינר, יוצר "מד מן", שליהק אותה לתפקיד קטן ב"שושלת רומנוב" - הסדרה הראשונה שלו מאז שהוא ודון דרייפר שינו את עולם הטלוויזיה.  

"זה היה רק פרק אחד, אבל החוויה הייתה ממש טובה", היא נזכרת. "זה היה מאוד נחמד להיות עם ויינר, אבל אני חושבת שהוא הואשם בהטרדה מינית, אז אני לא כל כך יכולה לדבר על זה, כי אני לא מכירה את כל הפרטים. אבל היה נחמד. ממש אהבתי את 'מד מן', זאת אחת הסדרות הכי טובות שראיתי".

ובכל זאת, ארבע שנים מלאות מפרידות בין "שושלת רומנוב" ל"סן עומר" - ולא בכדי. מאלאנדה מגדירה עצמה כשחקנית ומדברת על מלאכת המשחק כמי שנכנסת לעור הדמות שהיא מגלמת בלי לראות ממטר, אבל היא לא בוחרת כל תפקיד שמוצע לה.

למה את בוחרת את התפקידים שמציעים לך, ובוחרת לוותר על השאר?
"אני ממש רוצה לעשות משהו חשוב".

מה גורם לך לוותר על תפקידים?
"אני מוותרת על כל התפקידים הקלישאתיים. קלישאות לגבי נשים, לגבי נשים שחורות. קלישאות נגד פליטים ועובדות מין. אשמח לשחק פליטות או עובדות מין, אבל לא כדי לשרת תפיסות עולם דפוקות לגביהן. ואלה תפקידים שהוצעו לי, תפקידים קלישאתיים ונוראיים. ולכן אני מסרבת להם. אני לא רוצה לגלם תפקידים כאלה".

וכשקיבלת את התסריט של "סן עומר", וראית שאת מתבקשת לגלם דמות שביצעה דבר כזה, איך את נמנעת משיפוטיות כלפיה?
"התרכזתי בדרמה. וגם סמכתי על אליס, בגלל הסרטים הדוקומנטריים שהיא ביימה, ובגלל הדרך שבה כיבדה את הדמויות שתיעדה".

הרגעים שבהם הזדהית עם לורנס הפחידו אותך?
"כן, היו לי סיוטים במשך שנה וחצי".

אחרי שהלכת בנעליה של אישה אחת שהייתה באמת ורצחה את התינוקת שלה, אחרי שהכרת את הסיפור שלה, הצלחת לגלות אמפתיה כלפיה?
"מההתחלה הייתה בי אמפתיה כלפיה. אי אפשר לגלם דמות כזאת בלי לחוש כלפיה שום אמפתיה. בפעם הראשונה שקראתי את התסריט ישבתי עם חברה שלי, שחקנית תיאטרון, והיא אמרה לי: 'גאס, את חייבת לאהוב את האישה הזאת. אם את רוצה להיות היא, את תצטרכי לאהוב אותה'. אמרתי לעצמי 'אלוהים, זה יהיה קשה, אבל אני עומדת לנסות'. אני לא אוהבת אותה, אבל יש לי את האמפתיה. הייתי היא. לפעמים שנאתי את עצמי ולפעמים הבנתי אותה. אני לא אוהבת את לורנס, אהבה זה יותר מדי עבורי. אבל אני רואה אותה כבת אנוש".

איך עושים דבר כזה?
"עבדתי המון. עבדתי נגד הפחד שלי, נגד שיקול הדעת שלי. התמקדתי בתסריט, בגלל שפביאן, הדמות שעליה מבוססת לורנס, אמרה את המילים האלה. התחברתי לשפה, ובסופו של דבר - גם קיבלתי את הסיוטים שלי".

איך ניגשת לזה בידיעה שאת מגלמת דמות אמיתית? רצית לשכפל אותה או לגלם דמות משלך?
"לא רציתי לפגוש אותה, אבל רציתי להכיר אותה. בסוף, אליס אמרה לי 'זאת דמות. אני לא רוצה לראות את פביאן קבו, אלא את לורנס קולי'. אבל בראש אני זוכרת שהיא אישה אמיתית, גם אם הסרט עלילתי, ולכן הקפדתי להיות מכבדת".

פביאן קבו ראתה את הסרט?
"לא. עורכת הדין שלה ראתה".

את רוצה שפביאן תראה את הסרט או שלא אכפת לך?
"זה לא שלא אכפת לי, זה פשוט שלה עכשיו. אני לא מצפה ממנה לכלום".

בואי נחזור לאהבה. התינוקת הזאת, שאת כלורנס רצחת - את אוהבת אותה?
"כמובן. לורנס היא האמא שלה, לא משנה מה קרה. כמובן שהייתה בה אהבה, אין לי ספק בזה".

דמייני את עצמך, את גוסלג'י, עומדת על החוף הזה בנובמבר 2015, ורואה את לורנס מניחה את התינוקת שלה על החוף והולכת משם. מה את עושה?
"אני פשוט לוקחת את התינוקת. כל תהליך העבודה חשבתי על התינוקת הזאת, ואמרתי לעצמי 'אלוהים, היא הייתה לבד על החוף הזה, ואם מישהו היה שם...' זאת טרגדיה. אני חולמת על זה".

התינוקת לא הייתה היחידה שהייתה לבד על החוף הזה. גם אמא שלה הייתה לבדה. הבדידות הייתה המחלה שלה?
"בדידות היא לא מחלה. אני לא יודעת אם היא באמת חולה, אני לא פסיכולוגית או פסיכיאטרית, אז אני לא יודעת מה החולי שלה. היא בוודאות הייתה נואשת". 

גוסלג'י מאלאנדה (צילום: אדוארד קפרוב)
גוסלג'י מאלאנדה | צילום: אדוארד קפרוב

"בפעם הראשונה שקראתי את התסריט ישבתי עם חברה שלי, והיא אמרה לי: 'אם את רוצה להיות היא, את תצטרכי לאהוב את האישה הזאת'. אמרתי לעצמי 'אלוהים, זה יהיה קשה, אבל אני עומדת לנסות'"

חולמת לגלם אישה ששורדת

גיבורת הסרט, רמה הסופרת, יושבת שם כל המשפט ולא מורידה את עיניה מהעדה הראשית במשפט - לא מפסיקה להסתכל על לורנס, שמספרת לנו את סיפורה. וברגע הכי מערער בכל הסרט, לורנס מסתכלת בחזרה על רמה. והיא מחייכת.

"החיוך היה קשה ממש", מספרת מאלאנדה, "היינו אחרי שבועיים וחצי של צילומים, ואליס ממש רצתה שאחייך לרמה. הייתי במהלכו של תהליך עצוב ומייאש וחזק, ולפתע אני צריכה לשבת שם עם חיוך על הפנים שלי. אמרתי לאליס שאני לא רוצה לעשות את זה כי אני לא מבינה את המשמעות של החיוך הזה בסיפור. היא אמרה לי שזה חשוב, כי ברגע הזה אנחנו לא יודעים אם אנחנו באמת בבית המשפט או בראש של רמה. זה חלום וסיוט בו זמנית. דיברנו על זה חצי שעה באמצע יום צילום, והיא שכנעה אותי. עבורי זה היה יותר מדי לא-אנושי מצד לורנס לעשות את זה".

את יודעת אם זה היה בחיים האמיתיים או בחלום?
"יכול להיות שזה שניהם, בו זמנית".

יש תפקיד חלומות עבורך?
"יש הרבה! יש במאים שאני חולמת לעבוד איתם, אבל לא אגיד מילה, כי יש לי קצת אמונות טפלות. אגיד את זה ככה: אני חולמת לגלם יום אחד אישה ששורדת. גיבורת אקשן. אבל לא גיבורת על או משהו כזה".  

כשאת אומרת לאנשים בצרפת שאת הולכת עם הסרט הזה לישראל, יש שמותחים ביקורת על ההחלטה להגיע דווקא אלינו, למדינה שלנו?
"אני שומעת את הדיבורים האלה, ולהם אני עונה: 'אני נוסעת למדבר בישראל. לשם הזמינו אותי, למקום שבו אנשים אוהבים קולנוע. ולכן אני הולכת למקום של התקוממות, של התנגדות'. כי תמיכה באומנות היא סוג של התנגדות, עבורי". 

למה "התנגדות"?
"כי אני מדברת על העולם, ועל האחר. מבחינתי, מקום שבו נעשית אומנות הוא סוג של גן עדן. בצרפת יש דיון לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות שאליהן אני הולכת: לערב הסעודית, למשל, לשם אמריא בדצמבר. גם שם עולות סוגיות לגבי זכויות אדם, זכויות להטב"ק. אני הולכת לאן שהסרט הולך ולכל מקום שאליו הוא מוזמן. גם אם הוא יוקרן בדיקטטורה. אני רוצה להיות חיילת של הסרט הזה, כי אני אוהבת אותו. הוא חשוב, הוא על אִמָּהוּת, ויש אימהות בכל מקום".

אמא שלך ראתה את הסרט הזה?
"בוודאי. היא אהבה אותו. היא נהנתה ממנו".

את רוצה להיות אמא?
"לא, אני לא רוצה ילדים. אולי יום אחד, אבל זו לא התשוקה העיקרית שלי".

מה התשוקה העיקרית שלך?
"אני לא יודעת. אולי לעשות עוד סרט גדול. זה יכול להיות נחמד".