2022 הייתה שנת מכתבי האהבה לקולנוע. הקולנוענים הגדולים בעולם ישבו וכתבי את מכתבי האהבה שלהם לאומנות השביעית - ושלחו אותם אלינו. הקהל האמריקאי כבר הספיק לקבל את כולם, אבל כדרכם של סרטי עונת הפרסים - חלק מהם עוד בדרך אלינו לישראל.
עד כה ראינו את "הפייבלמנים" של סטיבן ספילברג, על ילד יהודי קטן שמתאהב באורות המהבהבים על המסך הגדול וגדל להיות אחד הבמאים הגדולים אי פעם ובשבוע שעבר עלה לאקרנים בישראל "בבילון" של דמיאן שאזל, שמתרחש בהוליווד הקלאסית של סוף ימי הסרט האילם ומספר על אנשים שונים מרחבי התעשייה שרק רוצים להיות חלק מהקסם הזה שנקרא קולנוע - בלי לדעת שהוא עומד להתהפך על פיו.
בהמשך 2023 יגיע אלינו גם "אימפריית האור", סרטו של הבמאי סם מנדז ("אמריקן ביוטי", "1917"), שמתרחש ברובו בבית קולנוע שכונתי קטן ומתייחס לאור המקרנה כאל משהו שיכול לגרום לשני אנשים משולי החברה להתאהב אחד בשני. מדובר בפירוש בטרנד - אבל מאיפה הוא הגיע ומה כל הבמאים המוערכים האלה מנסים להגיד לנו?
קודם כל, כמובן שזה לא טרנד בלעדי ל-2022. מ"שרלוק ג'וניור" האילם ב-1924, דרך "שיר אשיר בגשם" המוזיקלי מ-1952 ועד "הוגו" מ-2011: הקולנוע אהב לדבר על ולהתאהב בעצמו. "סינמה פרדיסו" האיטלקי מ-1988 הוא הדוגמה האולטימטיבית: מכתב האהבה הכי מרגש שהמדיום הזה זכה לו, שנגמר בסצנת סיום מפוארת שמדגימה כמה השפעה יש לתמונה נעה ומוקרנת על אדם אחד עם לב שבור.
השנה קיבלנו מבול של סרטים כאלה, ואנחנו עדיין מנסים להבין למה. אפשר לשער שהסיבה היא מגפת הקורונה ששיתקה את הקולנוע לשלוש שנים ויצרה אצל יוצרים רבים געגוע לאולמות. ממרץ 2020 בתי הקולנוע, שנחשבו למוקדי הדבקה, עמדו סגורים וריקים - כשמקביל העולם גילה כמה יעילים הם שירותי הסטרימינג. בלי להתייבש מול פרסומות לרבע שעה שלמה, בלי להתמודד עם הזקנה שנכנסת באיחור או עם התיכוניסטים הרועשים ובלי לשלם הון עתק על פופקורן וקולה ולפספס רגעים מהסרט רק כי אתה העזת לצאת לשירותים: הקולנוע לא מת, אבל המגיפה הבהירה שאפשר לצרוך אותו בפורמט טלוויזיוני יותר ושזאת לא תהיה טרגדיה.
הסרטים, כמובן, המשיכו לצאת. חלקם היו מצוינים, אבל במשך רוב שנות המגפה לא יכולנו לראות אותם כמו שאלוהים התכוון שנראה אותם: על כיסא מרופד בראשון לציון, כשבחוץ דינוזאורים ענקים מפלסטיק. כשהתחלנו לצאת מהבתים ולהוריד את המסכות, רבים מאיתנו לא מיהרו לקולנוע, העדיפו את תוצרי HBO החדשים במקרה הסביר, וחיכו שמיטב הסרטים יגיעו אליהם לבית במקרה המבאס יותר.
תעשיית הקולנוע עדיין מנסה להתאושש, למרות שמיליארדי הדולרים שסרטים כמו "אווטאר: דרכם של המים" מרוויחים ודאי יכולים לגרום לאנשים שמובילים את הוליווד להרגיש שהעסקים פחות או יותר חזרו לעצמם. ובכל זאת, בשלוש השנים האחרונות כמה מהבמאים הגדולים ביותר בתעשייה חיכו להזדמנות להוציא סרטים שיוכלו להזכיר לכולנו למה אסור לתת לאמנות הזאת לגווע. והם עשו זאת בהוד ובהדר ששמור רק לקולנוענים עם תקציב בלתי מוגבל ושידה עמוסה באוסקרים: ב"הפייבלמנים" ספילברג חזר ליום בו ראה לראשונה סרט, למד איך הוא עובד ולא הרפה מהאובססיה מאותו הרגע; ב"בבילון", דמיאן שאזאל התייחס לתולדות הקולנוע כחומר גלם לחגיגה וירטואוזית של תנועה, צבע, מוזיקה וסקס - ושניהם ניסו להזכיר כמה כיף לראות סרטים רציניים ומבדרים שנעשים על ידי אנשים מוכשרים, וכמה התגעגענו לזה.
חשוב להבהיר: מאז שיש קולנוע אנשים משוכנעים שהוא עומד למות. פעם זה היה בגלל שהקולנוע החל לדבר, אחר כך הטלוויזיה נכנסה והאולפנים דאגו (ובצדק) שהקהל יעדיף להישאר בבית, בשלב מסוים גם האינטרנט וההורדות הפיראטיות איימו לשנות את כללי המשחק וב-2020 הגיעה הקורונה. במגפה מתעסק "פרל", סרט אימה הנהדר שלא הופץ בארץ למרבה הצער, ובמרכזו נערה צעירה שמלאה בתשוקה לקולנוע וחולמת להיות אחת הכוכבות שמעטרות את מסכיו, אבל לא יכולה אפילו לשלם כמה סנטים כדי לראות אותו בגלל מגפה ארורה (במקרה הזה, השפעת הספרדית) שהופכת כל ביקור בקולנוע לסכנת חיים. ובכל זאת היא קונה כרטיס והולכת לסרט, בידיעה שכל סרט הוא כמו ביקור בעולם אחר - נוצץ וזוהר יותר, כזה שגורם לחיים האמיתיים להיות קצת יותר נסבלים בין ביקור אחד בקולנוע למשנהו.
"בבילון" מתרחש באחת מהתקופות שבהן כולם היו משוכנעים שהקולנוע עומד למות. בסצנה אחת, כתבת רכילות אכזרית בגילומה של ג'ין סמארט הנהדרת מסתכלת על כוכב קולנוע גדול שתהילתו מאחוריו ואומרת לו בפשטות: "זמנך עבר, אבל הסרטים בהם כיכבת לא ימותו. הם יחיו לנצח, כמוך, וגם בעוד עשרות שנים, אנשים יראו אותך, יאהבו אותך ויזכרו אותך". השחקן שהיא אומרת לו את זה מגולם בידי בראד פיט, וקשה שלא לחשוב על השחקן ולא על הדמות בזמן הנאום המצמרר הזה: גבר בן 59, עדיין כריזמטי וחתיך כתמיד, אבל גם ביום שבו זה ייעלם – נשאר עם החיוך והקוביות שלו מ"תלמה ולואיז" ועם הנאומים הממגנטים מ"מועדון קרב". גם זה כוחו של הקולנוע, ו"בבילון" מדגים זאת בצורה מכשפת: הוא יכול לשגר אותנו לזמן אחר, לעולם אחר, להכיר לנו אנשים שלא קיימים בכלל ולהפוך אותם לחברינו הטובים ביותר.
"הפייבלמנים" מתאר את הקולנוע כמשהו ששווה לחיות עבורו, "פרל" מתייחס אליו כאל משהו ששווה למות ולהרוג בשבילו, "אימפריית האור" יציג אותו כרקע המושלם לסיפור אהבה ו"בבילון" הוא קינה, תפילת אשכבה לקולנוע, בידיעה שמדובר בעוף חול שלא ימות לעולם - לא משנה עם כמה מגפות הוא יתמודד. לא במקרה, כל אלה מתרחשים בעבר, מתייחסים לאולמות הקולנוע המסורתיים כהיכלי מקודשים, כאילו רק דרכם אפשר לצרוך את האמנות הזאת.
אבל לא רק בעבר אנחנו עוסקים. השנה, נכתבו עוד כמה מכתבי אהבה לקולנוע, שדווקא מדברים על העתיד שלו. "אין מצב", מותחן האימה של ג'ורדן פיל, סיפר על שני אחים שמגלים שהחווה הביתית שלהם נרדפת על ידי עב"ם משונה ומחליטים לנסות להסריט אותו, לנצח אותו דרך קולנוע חובבים. "סינמה סבאיא", זוכה פרס אופיר והנציג הישראלי לאוסקר הבינלאומי, סיפר על קבוצת נשים שלומדות לספר את הסיפור של עצמן דרך סרטים ביתיים שצילמו במצלמות וידאו, ובכך מבינות מי הן ומי חיות סביבן קצת יותר טוב.
"אחרי השמש" מספר על ילדה שנופשת עם אביה במלון מעפן בטורקיה ומצלמת את כל החופשה במצלמת הווידאו שלו, רק כדי לחזור לחומר המצולם עשרים שנה לאחר מכן ולנסות להבין למה היא לא שמה לב. "מיני דיוי", הדוקומנטרי והישראלי מספר על ארבעה חבר'ה להט"בים שחוזרים לסרטים הביתיים שצילמו במצלמות וידאו, ולרמזים שפוזרו בהם לכך שהם בעצם שונים. הסרטים האלה לא מציגים קולנוע כדבר הקסום הזה שאתה שואף להיות חלק ממנו. במקרים שלהם, הקולנוע הוא עוד צורת אמנות שנמצאת בהישג יד ודרכה אפשר להבין מי אתה ואיפה אתה חי.
לפני 40 שנה, פרנסיס פורד קופולה ביים את "אפוקליפסה עכשיו". זה היה סט מהגיהינום, מלא בכשלים הפקתיים שהיו יכולים לגרום לכל אחד לכתוב מדי יום מכתב נאצה לקולנוע. לסט התלוותה אל קופולה אשתו, אלינור, שהנציחה את המאורע בסרט תיעודי בשם "בלב המאפליה", וקופולה אומר בו: "יום אחד ה'מקצועיות' הזאת של הקולנוע תושמד וילדה קטנה מאוהיו תוכל להרים את המצלמה הביתית של אבא שלה ולביים יצירת מופת". הוא לא הבין כמה הוא צודק, לא רק בגלל שהוא תיאר אחד לאחד את עלילת "אחרי השמש", אלא גם בגלל שהיום כולנו יכולים להיות הילדה הקטנה הזאת. רבים מאיתנו יכולים לצלם, לערוך, להפיץ ולשווק סרט באמצעות הטלפון שבכיסנו. חלק מאיתנו עושים בדיוק את זה, והסרטים האלה יכולים להיות מסקרנים, מסעירים וחכמים יותר מכל מה שמוקרן על המסך הגדול. לפעמים הם פשוט יכולים להיות עוד ליפסינק למונולוג דומע של ליהיא גרינר – גם זה מהמם.
מהבמאים הכי גדולים בהוליווד רצו לגרום לנו השנה להתאהב מחדש בקולנוע. חלק עשו את זה בעקיפין, עם סרטים פורצי גבולות כמו "הכל בכל מקום בבת אחת" או עם בידור הוליוודי מלוטש ומסורתי כמו ב"אהבה בשחקים: מאווריק" וחידושים טכנולוגיים מרהיבים כמו ב"אווטאר: דרכם של המים". חלק, כמו ספילברג, שאזל ומנדס, החליטו להתמקם באולם הקולנוע עצמו ולהזכיר לנו כמה הוא יכול לרגש אותנו, עם סרטים שמתרחשים בעבר הרחוק והקרוב ומספרים על הקסם שבחוויה המשותפת הזאת, כשכולנו יושבים בחושך, בוכים, צוחקים ובולסים פופקורן.
הלוואי שהחוויה הזאת לא תיעלם לעולם – העובדה שנעשים עליה כל כך הרבה סרטים היא עוד עדות לכך שיש לה ביקוש. במכתבים האלה, חלק הזכירו לנו שקולנוע הוא בבסיסו תמונה נעה, לרוב גם מדברת ושקולנוע לא חייב להיות על מסך גדול, אין לו תמיד צורך בכוכבי ענק וגם לא בפירוטכניקה עוצרת נשימה: כל שהוא צריך זה לספר סיפור ולהביא לנו דמויות מרגשות שיספרו אותו. כל עוד זה יישאר לנו, בין אם בטיקטוק או בסינמה סיטי ראשל"צ, הקולנוע לא באמת ימות.