חוף נביעות
תחילת שנות ה-90, סוף ״תור הזהב״ של אילת שהייתה באותה תקופה עוד בתולית ומצומצמת. אני אז ילד צעיר שמעביר את רוב היום יחף ובלי הרבה בגדים במסעדת החוף שהייתה לאבא שלי. בכל סוף שבוע היו מגיעים אמנים להופעות באוויר הפתוח על רקע הים האדום. דני ליטני, אהרל'ה קמינסקי ולהקת הג׳אז ועוד רבים וטובים. שם נחשפתי לראשונה לאמנויות הבמה. הייתי מתמקם בשקט מאחורי הקלעים ובוהה בלהקות עד השעות הקטנות של הלילה, בעיקר בגיטריסטים. הרגשתי שהם מספרים לי סיפור והדהימה אותי היכולת שלהם לדבר לכל כך הרבה אנשים בו זמנית ולהצליח לרתק ללא מילים.
קריוס ובקטוס
תחילת הקיץ שלפני העלייה לכיתה א'. ממש עכשיו סיימתי גן חובה ואני כבר לגמרי ילד גדול. בעקבות מלחמת החורמה שניהלתי באותה תקופה נגד מקלחות, סבונים, צחצוח שיניים וכל מה שקשור בהיגיינה אישית, אמא החליטה בצעד חינוכי לקחת אותי להצגת הילדים ״קריוס ובקטוס״. הסיפור המוכר על שני טרולים שחיים בחורים בשיניים של ילד תמים שממש כמוני שונא לצחצח ולא מודע לכל הפיאסקו שמתרחש לו בפה. התיישבנו בשורה הראשונה. המסך נפתח. הטרולים המדוברים קפצו החוצה בשאגות ואני מיד פרצתי בצרחות של אימה. הם פשוט היו מפחידים. אימא נסתה להרגיע אבל זה כבר היה אבוד. השחקנים נתקעו וההצגה כולה נעצרה בעקבות הצווחן שנכנס בו דיבוק מהשורה הראשונה (זה אני!). אימא שלפה אותי בועט ושורט מהאולם ולמעשה עם הזיכרון הכי חד שנותר לי מהגיל הזה. הסברתי לאימא שאני והצגות סיימנו. אף אחד לא אמר כלום על קולנוע.
ג׳יימס בונד
בגיל 10 עברנו לגור במושב גן חיים. במהלך קיפולי המעבר מצאתי בטעות אוסף קלטות של ג׳יימס בונד. לא כל כך הבנתי מה זה אבל תמונותיהם של שון קונרי ורוג׳ר מור על העטיפות היו כל כך מרשימות שהחלטתי לשמור את כולם. כשהגענו לבית החדש אבא העדיף לשים את הטלוויזיה הגדולה דווקא במרתף ולא בסלון, מה שאומר שגם הוידאו הולך לשם, מה שאומר שאני במרתף רואה ג׳יימס בונד אז בקיצור דברו איתי בעשירי. ״גולדפינגר״, ״כדור הרעם״, ״המרגלת שאהבה אותי״. במשך ימים ולילות הייתי צופה באדיקות בכל ירייה וחריקה הרת גורל של הסוכן הבריטי, נשאב יחד עם בונד לעולמות של ריגול ופעולה, גם בצפייה החמישית.
אריק איינשטיין
קודם כל כי הוא עיצב את פסקול הילדות שלי וצבע אותה בכחול ולבן מהסוג שהיה הוא עצמו, ארץ ישראליות של אמת וצניעות. בגיל 21 עברתי ניתוח בקרסול שהסתבך ובסופו נותרתי מגובס ומסומם בבית החולים למספר ימים. בטלוויזיה הקטנה שבקצה החדר שודר בלופ הסרט ״מציצים״. הרגשתי שמשהו שם נוגע בי. יכול להיות שזה המורפיום, אבל גם יכול להיות שלא, והאמת היא שעד היום בכל פעם שאני רואה את הסרט משהו בי קצת זז. מין תחושת החמצה; קצת מבאס שפספסתי את התקופה בה אנשים דיברו אחד לשני פנים אל פנים ולא הסתתרו מאחורי הווטסאפ.
אסיה
בגיל 22 החלטתי לעשות קאט לקריירת הכדורסל הקצרה שלי. בער בי להתחיל משהו חדש ועלתה הזדמנות שכזאת על הפרק, אז טסתי להונג קונג לנסות לעשות עסקים של גדולים. חלק מהדברים הצליחו, חלק גדול בהרבה לא הצליחו, אבל דבר אחד ענק נולד מהמעבר מזרחה - שעמום טוטאלי! עיר זרה, אסיאתיים לחוצים ואין סוף חולמים. הקפיטליזם במיטבו - איש איש לעצמו. באופן טבעי בחודשים הראשונים לא בדיוק הצלחתי לרקום מעגלים חברתיים, אז התחלתי לכתוב! לא שכתבתי אי פעם, פשוט בטלוויזיה לא הבנתי מילה (קנטונזית שפה קשה). חברים, כאמור, לא היו, והמחשב היה כל כך זמין, שזה פשוט קרה.
חיים ברבי הוא תסריטאי. "איביזה", הסרט שכתב, עולה לאקרנים בסוף השבוע. את הסרט שעוקב אחר שלושה חברים בטיול פרוע באיביזה ביים שי כנות, בתפקידים הראשיים מככבים מאור שוויצר, עופר חיון ומעיין בלום, ולצידם גם דביר בנדק, דר זוזבסקי, אבי קושניר ונועה וולמן.