גריז
אין סוף זיכרונות כילד בקולנוע של סוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80: אחרי "טריניטי ובמבינו" רציתי להיות נוכל, אחרי "סופרמן" ניסיתי לעוף ולא הצלחתי, אחרי "הטוב, הרע והמכוער" פחדתי משריקה במשך שנים, אחרי "רוקי נהייתי" גיבור, אחרי "נורית" נהייתי עיוור. ואחרי "גריז", הגננת גילתה לאמא שלי שאני רקדן. מרחתי את עצמי בבוץ, עליתי על ארגזי חול, שלחתי את היד קדימה עם האצבע הסורקת את הגן כולו, הנפתי אותה למעלה, הצידה ושוב למעלה... ועפתי.
מאוחר יותר התמכרתי לסרטי קונג פו, ובמיוחד לאלה עם צ'אק נוריס וברוס לי. הייתי בטוח שאני לוחם סיני זקן. ביום הראשון של כיתה ז' הצגתי את כישוריי בפומבי, ושברתי את העציץ שהיה על השולחן של המורה. צ'אק נוריס וברוס לי, אגב, הם ההשראה לדמותו של רפי במחזה שכתבתי, "איגלו".
ג'רי לואיס
פרד אסטר, ג'ין קלי, ג'ינג'ר רוג'רס ודני קיי הם רק חלק מהאייקונים שהשפיעו ועיצבו את תרבות הפרפורמינג שלי כילד שפיזז על במות ורקד סטפס מגיל שמונה. בכל שבת חורפית ראינו את אותה קלטת הומאז' - לקט מסרטים ישנים עם החבר'ה הטובים, בהנחייתם של עוד כמה כוכבים לא רעים בכלל. היו שני חלקים, ואת החלק הראשון הכי אהבתי. את ג'רי לואיס בקטע הבלתי נשכח עם מכונת הכתיבה הראיתי לשלוש בנותיי באחת השבתות, וזיהיתי את אותו ניצוץ שנדלק אז גם אצלי ועדיין לא כבה.
צפיחית בדבש ברשת ב'
עד היום קולותיהם של דן כנר ומנחם פרי ממיסים אותי ומחזירים אותי ברגע לפיתה עם החומוס, לאורז, לקציצות ברוטב עגבניות ולחצילים שהייתי מעמיס מהבישולים של אמא שלי בשישי בצהריים. הרדיו בפול ווליום במטבח, ושיתהפך העולם. ואמא שרה יחד עם פול אנקה, כשעל אצבעה מרוחה משחת שיניים מהכוויה שקיבלה כשהפכה את תפוחי האדמה בתנור. כשהעליתי את הצגת היחיד שלי "חזי" בתאטרון גשר לפני עשר שנים, המוסיקה שליוותה את כל ההצגה הייתה פס הקול הזה של ילדותי.
זיגי סטארדאסט
אני בן 14 וחצי, יושב על שטיח מכוער בחדר עם חלונות סגורים, ועל שולחן הכתיבה טייפ ובתוכו קסטה. אני יושב במרכז החדר, אוחז בגיטרה דמיונית ונותן בראש. עד היום, כשמתנגן צליל מתוך התקליט המופתי הזה ברדיו ואני מאחורי ההגה, אפשר להבחין בראש שלי מתפרע בלי בושה.
אנרי קרטייה ברסון
יאיר אחי אילן ז"ל, בעלה של תיקי דיין, היה מי שחשף בפניי את הצלם המחונן הזה. הוא הציג לפני ספר עב כרס, שדרכו נחשפתי לעולם הצילום בשלב מאוחר בחיי. עברו 20 שנה מאז שהגיע לידי הספר הזה, שהוביל אותי ללימודי צילום שחור-לבן בסנט מרטין קולג' בלונדון, ולהמון ניסיונות מוצלחים וכושלים לחדור לעולם האמנות הפלסטית.
לפני כמה חודשים נפתח בחטיבת הביניים והתיכון לאמנות רב-תחומית בתל אביב "סטודיו אנקורי" – מיזם אותו הקמתי ביחד עם מנכ"לית רשת אנקורי, אסנת הבר קוטון. היום אני חושב על כל הספרים והדברים להם נחשפים התלמידים הצעירים, והכל בזכות אותו רצון להעביר הלאה את הספר של קרטייה ברסון.
מבול
אוהד נהרין הוא כוריאוגרף שבנה ושינה עבורי את כל תפיסת החלל והגוף. הצפייה ב"מבול" בזמן לימודיי בתיכון, והחשיפה לחוויה שבה המוזיקה, השירה, הריקוד והעכבר (אתו רקד הרקדן במופע) הם יחידה אחת, היו נקודת אל-חזור עבורי. אחר כך הגיעו "קיר", "חלב שחור", "אנאפאזה", "זינה" ו"יאג", שזכיתי לרקוד בהן, ובכלל – לקחת חלק בלהקת בת שבע. כל אלו היו תחנות משמעותיות בצמיחה שלי כאמן. אבל מי שבאמת עמדה מאחורי כל זה הייתה דווקא אמו של אוהד, צופיה, שהייתה מורתי לכוריאוגרפיה בתיכון. היא שלפה אותי משיעור היסטוריה, דחפה אותי לסטודיו, וציוותה עליי לא לוותר לעולם. לא כל אחד יודע ללמד דבר כזה.
החלקיקים האלמנטריים
אין סופר שחזרתי אליו בנאמנות של נער מעריץ כמו מישל וולבק. כשלמדתי תיאטרון בלונדון, וולבק היה הדיוויד בואי שלי. בשביל ספריו וכתביו אני מכבה את הכל ומתייחד עם המילה. "החלקיקים האלמנטריים" הוא השילוב האולטימטיבי בין קור וחום, בין כאב ואירוניה, בין רחמים עצמיים ומגלומניות. אני לא יכול להזדהות באמת עם שום דבר ממה שהוא כותב, אך עם זאת, הוא כאילו מדבר מתוכי.
אדם בן כלב
מהרגע שנכנסתי לאוהל של יבגני אריה ב"אדם בן כלב", העיניים לא הפסיקו לנוע בעקבות הלהקה הנאמנה שהופיעה עד קצה יכולתה, נדרשה ודרשה ללכת עד הסוף. בשפה אחרת ובמבטא שונה, הם דרכו על האדמה וריחפו מעליה כרוחות על חבל דק. מי שעיצב את שנותיי הראשונות כשחקן תיאטרון, ונותן לי בנדיבותו לביים בתיאטרון היום, היה בעצם זה ששינה עבורי את כל חוויית הצפייה.
יחזקאל לזרוב, בן 40, נשוי ואב לשלוש בנות. שיחק בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, יזם וניהל פסטיבלים, והציג תערוכות צילום בארץ ובעולם. היום הוא מופיע בהצגה "הנפש הטובה מסצ'ואן" ומביים את "אליס" (שתיהן בתאטרון גשר, בו מוצגת גם "נופל מחוץ לזמן" בבימויו). הוא מנהל אמנותית את "סטודיו אנקורי" ואת חלל האמנות "עזה 13" ביפו, משמש כמנטור ויוצר אינסטליישן במרחב ציבורי בירושלים במסגרת פרויקט של קרן "רוח חדשה". הסרט "הגננת" של נדב לפיד, בו משחק לזרוב, מוצג כעת בבתי הקולנוע
עוד ב-mako תרבות: