"אני זוכר שאמרתי לשותפי - אני רוצה לעשות סרט שרוברט דרסט עצמו יוכל לשבת ולצפות בו, ותהיה לו תגובה רגשית כלפיו"
(אנדרו ג'ארקי בהקרנת הבכורה של "כל הדברים הטובים" בניו יורק, 2010)
ב-2010 יצא לאקרנים הסרט "כל הדברים הטובים" של אנדרו ג'ארקי. ג'ארקי – מקים האתר "Moviefone" ובמאי תיעודי מוערך ("לתפוס את הפרידמנים") – גולל בסרט עלילת מתח שהתבססה באופן חופשי (אך נאמן למדי למציאות) על סיפור חייו של רוברט דרסט – איל נדל"ן שאשתו נעלמה בנסיבות מסתוריות, וששמו נקשר בשני מקרי רצח. למרות הקאסט המעולה (ריאן גוסלינג, קירסטן דאנסט ופרנק לנג'לה), ולמרות הסיפור יוצא הדופן, ולמרות שג'ארקי עצמו נחשב ליוצר מבטיח, "כל הדברים הטובים" לא קצר הצלחה. התחושה הרווחת הייתה שג'ארקי בחר במדיום הלא נכון כדי לספר את הסיפור. מוטב היה שיישאר בדוקו.
זה היה עשוי להיחשב לכישלון מוחלט של ג'ארקי, אלמלא צופה אחד שראה את הסרט, ושעתיד היה להחזיר את הבמאי לגדולה. לצופה הזה קראו רוברט דרסט.
דרסט הוא אחד מיורשיה של אימפריית נדל"ן ניו יורקרית – אבל לא מהיורשים המוצלחים שלה. דרסט עלה על הכוונת של רשויות החוק בארה"ב כשאשתו הראשונה קתלין נעלמה בניו יורק ב-1982; נשאר עליה כשידידתו סוזן ברמן נמצאה מתה בלוס אנג'לס ב-2000; ולא ירד ממנה כשאותרה גופתו של שכנו מוריס בלאק בגאלבסטון שבטקסס ב-2001. החומרים הללו זועקים להפוך לתסריט עוד לפני שמוסיפים להם פרטים מרתקים כמו העובדה שדרסט התחזה לאישה בגאלבסטון, האופן שבו נמצאה גופתו של מוריס (מבותרת וללא הראש), והדרך שבה נמלט מהמשפט בטקסס ונתפס בפנסילבניה לאחר שגנב סנדביץ' (ומדובר במיליארדר, כאמור, שהחזיק באותה עת עשרות אלפי דולרים בתא המטען של הרכב). וזה עוד לפני שדיברנו על הטוויסט הענק שטישטש לחלוטין את גבולות המציאות והתעודה, והביא שוב למעצרו של דרסט.
"ידעתי שזה הולך להיות מעניין. לא היה לי מושג למה אני הולך להיכנס"
(קודי קאזאלס, בלש במשטרת גלאבסטון, טקסס)
דרסט נראה היום קרוב מתמיד לתת את הדין על מעשיו (לכאורה). אבל אז, ב-2010, הוא היה עדיין זחוח ובטוח בעצמו כשהתקשר לג'ארקי וביקש לספר את סיפורו. "הג'ינקס" (שהערב ב-22:00 ישודרו ב-yes דוקו פרקיה האחרונים, והסדרה כולה זמינה לצפייה גם ב-yes VOD) היא הגרסה הרוברט-דרסטית לסיפור, ולא בטוח שהיא עושה חסד עם גיבורה יותר משעשה "כל הדברים הטובים" או משעשו עשרות המאמרים שנכתבו על דרסט ברבות השנים. כסדרה דוקומנטרית (בת שישה חלקים) הנוגעת בחקירה בלשית, "הג'ינקס" מזכירה פחות את סדרות המתח המחפשות אחר הרוצח, ויותר את אלו המודרניות המבקשות לשמוע את הצד של הרוצח. במילים אחרות: פחות "CSI", יותר "The Fall". ואם לדייק, "הג'ינקס" היא "הקו הכחול הדק" פוגשת את "The Fall".
למעשה, דרסט עצמו מצטרף ל"הג'ינקס" רק בפרק השני. בזמן שהוא נעדר, החבל כבר נכרך היטב סביב צווארו. נדמה שלאיש אין ספק כי דרסט אשם בכל המעשים המיוחסים לו. ובצדק; טביעות האצבעות של דרסט מרוחות על הפרשה לכל אורכה, לעתים ברשלנות מתמיהה ממש, כמו פושע המבקש להיתפס: שקרים חסרי אליבי שסיפר למשטרה בנוגע להיעלמות אשתו, כתובת הדואר שנמצאה ליד גופתו של בלאק, פליטת פה מפלילה ועוד. דרסט הוא אולי רוצח קר דם ("הוא לא מטורף – הוא שטני", אומר הבלש קאזאלס), אבל גאון גדול הוא לא. העובדה שהצליח להתחמק מהדין במשך 30 שנה נזקפת, כך נראה, בעיקר לחובתה של שיטת המשפט האמריקאית, שהביאה לזיכויו של אדם שהודה בהרג שכנו, בביתור גופתו ובהשלכתה לנהר. בספר הטיעונים נגד שיטת המושבעים, לפרשת רוברט דרסט יש נספח משלה.
"רציתי להתבונן באיש הזה. רציתי לתהות על קנקנו"
(ג'נין פירו, פרקליטת מחוז ווסטצ'סטר בניו יורק לשעבר)
"הג'ינקס", כידוע לרוב האנשים שפתחו עיתון לאחרונה (ואם לא, אולי תחשיבו זאת כספוילר), מסתיימת כשדרסט מתוודה בפליטת פה על מעשיו. דרסט הלך לשירותים עם המיקרופון בזמן הצילומים, ושם, כשהיה לבדו, מילמל לעצמו את המילים "רצחתי את כולם". די היה במשפט הזה כדי להביא למעצרו המחודש, כשנתפס במלון בניו אורלינס (שוב תחת זהות בדויה).
אולם אין בעובדה הזו כדי להקהות ולו במעט מעוצמתה של "הג'ינקס". יתר על כן; דרסט מתואר בסדרה כנוכל שלובש ופושט זהויות, איש משפחה נורמטיבי שלובש בגדי נשים, מיליונר ששוכר דירה עלובה ונעצר בעוון גניבת כריך. ג'ארקי לא מצייר דיוקן של אדם חוטא ואקסצנטרי, אלא של שקרן כפייתי. כך, למשל, קשה לדעת אם סיפורו של דרסט על כך שחזה באמו רגע לפני שהתאבדה הוא טרגדיה אמיתית שצילקה את נפשו, או עוד אחת מהבדיות הרבות שהוא מספר.
לפיכך, אי אפשר להאמין לדרסט כשהוא טוען שלא רצח את הקורבנות, ואי אפשר להאמין לו כשהוא מתוודה שעשה זאת. אולי זה רק חלק מהמשחק המתעתע שמשחק דרסט במערכת המשפט האמריקאית כבר יותר מ-30 שנה? כפי שאומר הבלש קאזאלס, "כשיש לך רק מילה של רוצח בנוגע למה שקרה, למה להאמין למשהו שיוצא מפיו?".
"מה לעזאזל עשיתי?"
(רוברט דרסט)
רגע הווידוי של דרסט הוא לא רק אקט הסיום של "הג'ינקס" ולא רק רגע השיא שלה; זהו גם הרגע החשוב ביותר להבנת הסדרה, על מעלותיה ופגמיה. ברגע הזה באה לקיצה הסדרה, ועמה החקירה הדוקומנטרית, ונפתחת (שוב) החקירה המשטרתית. זה הרגע שבו המציאות והתעודה שוב נוגעים זה בזה, מחליפים מקלות במרוץ השליחים אחר האמת. זה הרגע שהפך את "הג'ינקס" לסדרה מדוברת כל כך, ואולי גם לסדרה חשובה כל כך – חברה של כבוד במה שכבר מכונה "תור הזהב של התעודה", ובעלת אחת הסיומות המדהימות בתולדות הטלוויזיה.
אבל הרגע הזה חשוב גם משום שהוא חושף את המנגנון המפעיל את הסדרה. זה המנגנון שאליו מתנקזת העבודה העיתונאית המרשימה והעשייה הקולנועית המשובחת – שני אלמנטים שמנהלים דיאלוג מורכב במהלך הסדרה.
רגע הווידוי של דרסט הוא גם רגע הווידוי של "הג'ינקס". הסדרה הזו הונדסה לאחור. היא נבנתה, נכתבה ונערכה סביב הווידוי הזה. זו אינה חקירה שמתקדמת עם הצופים כמו בתסכית הרדיו "Serial", שמעלה שאלות וספקות כמו ב"הקו הכחול הדק", או שמבקשת ללמוד על הרוע האנושי כמו "מעשה בהרג". "הג'ינקס" היא לא עיתונאי ספקן, חוקר חשדן או אקדמאי סקרן. "הג'ינקס" היא תובע חדור מטרה. בשעה שאנחנו צופים ב"הג'ינקס", לג'ארקי ולסמרלינג יש כבר רוצח ביד, והם יודעים את זה. בפרק האחרון יוצא המרצע מן השק, כשהשניים מוליכים את דרסט לתוך הפח שטמנו לו. ג'ארקי מספר כי בתחילה לא ידע אם דרסט אשם. הסדרה שיצר לא נראית כך, משום שכאשר ערך אותה, הוא כבר ידע שדרסט אשם. תיק החקירה הפך לכתב אישום. והעובדה ש"הג'ינקס" מציגה לכאורה חקירה כשהיא כבר מחזיקה באקדח המעשן הופכת אותה מעבודה עיתונאית לעבודה אמנותית. זו מלאכת תסריטאות. ב"הקו הכחול הדק", הטלת הספק באמת היא כלי. ב"הג'ינקס", הטלת הספק באמת היא המטרה.
זה בדיוק מה שהופך את "הג'ינקס" מסדרה תיעודית פר אקסלנס למשהו שדומה יותר למותחן בלשי מעוצב, מסיקוונס הפתיחה (שנראה כמו פתיח של סדרת מתח HBOית מן המניין) ועד לרגע השיא בסיומה. אך חמורה מכך היא העובדה שהפיכתה של "הג'ינקס" מחקירה לתביעה מקרינה באופן ישיר על האופן שבו היא נחווית. פתאום הכל נראה מתוסרט מדי: הדמות האקסצנטרית של דרסט, שפת גופו המחשידה (כולל מצמוצים אולטרה-אקספרסיביים), התנהלותו הקרימינלית הרשלנית. האם האופן שבו הוא נתפס מדבר לעצמו בפרק הרביעי נועדה רק לאשש את טבעיותו של המהלך בפרק האחרון? ואם כבר הוערה תשומת ליבו לכך – מדוע הוא חזר על המשגה הזה? ואיך זה שלא נותק מהמיקרופון בסיום הראיון, כפי שנהוג אפילו בתכניות בוקר? ומדוע החומרים הללו לא הגיעו למשטרה במשך זמן רב כל כך? השאלות הללו פוגעות באמינותה של הסדרה. עם כל כך הרבה תהיות, הדוקומנטריזציה של "הג'ינקס" לא נראית כבסיס של היצירה; היא נראית כתעודת ההכשר שלה.
"אולי משהו יצא מזה, הא?"
(אן מקורמק, אמה של הנעדרת קתי דרסט)
הערפל האתי שאופף את "הג'ינקס" (גם בדיון הער והמרתק המתנהל כעת בארה"ב) לא יתפוגג במהירה, אבל כמוהו יישאר שם גם המסר התקיף שלה. כתב האישום המרכזי שפורשת "הג'ינקס" לא מופנה כלפי דרסט, אלא כלפי החברה: כלפי עליונותו של הכסף, כלפי חולשתו של הצדק ואוזלת ידו של החוק. "הג'ינקס" מעלה שאלות רבות לגבי היצירה הדוקומנטרית, אבל בראש ובראשונה היא מעלה שאלות לגבי החברה. וחוץ מזה, היא הצליחה ככל הנראה לעשות את מה שעשרות בלשים, חוקרים ופרקליטים כשלו בו: להכניס רוצח לכלא. כמה סדרות יכולות להגיד את זה?