"טהורה לעד", סרטה התיעודי המצוין של מאיה זינשטיין המוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב וב-yes דוקו, עוסק בשנה משברית בחייה של בית"ר ירושלים. זו השנה שבה ארקדי גאיידמק צירף לבית"ר שני שחקנים מוסלמים, והשבר בין קבוצת הכדורגל לקבוצת האוהדים "לה פמיליה" איים לקרוע את המועדון. זה לא רק סיפור על כדורגל (בית"ר ירושלים התרסקה מקצועית באותה שנה), אלא גם סיפור על האופן שבו כדורגל משקף את התרבות ואת החברה שבתוכן הוא פועל. וזה לא מקרי שאת הסיפור הזה מלווה קולו של מאיר איינשטיין – האיש שהציע לצרכן הספורט הישראלי את השילוב הטוב ביותר בין שידור ספורט לעיתונות ספורט.
מאיר איינשטיין היה עיתונאי. הזיהוי שלו עם עולם הספורט הוא מוחלט, אבל בתחילת דרכו איינשטיין היה גם כתב כלכלי, הגיש את "הבוקר הזה" ואת "הכל דיבורים", קריין יומני חדשות ודיווח ממלחמת שלום הגליל. התשוקה שבערה בו לספורט – ממש עד ימיו האחרונים במקצוע – הייתה התשוקה להביא סיפור. כן, הוא ידע גם לשדר את המשחק ולשלב היטב בקולו בין מתינות לדרמה (באופן אירוני, הרגע הזכור ביותר בקריירה שלו הוא זה שבו כמעט איבד את קולו באקסטזת הניצחון בצרפת); כן, הוא טבע כמה מטבעות לשון ("אוי דוידוביץ'", "למדינה יש גביע", וכמובן, הקלאסיקה הלא מתוכננת ונטולת החמצן "ש-ער"); כן, הוא היה מקצוען שמדקדק בקטנות ומתכונן היטב לכל שידור (ולכן ידע גם לדלג היטב בין ענפים); וכן, הוא אהב את הספורט שסיקר בכל מאודו, ולכן לא הרפה ממנו כמעט עד הרגע האחרון.
אבל בראש ובראשונה, איינשטיין היה העיתונאי הכי טוב מבין השדרים. יורם ארבל אולי נחשב לבכיר שדרי הספורט הישראלים מאז נחמיה בן אברהם, אבל הוא גם יזוהה לעד עם עיוורונו לשערוריית "משחק השרוכים" ב-1998; לאיינשטיין חד החושים זה לא היה קורה. לפני כחודש החלה חברת צ'רלטון להציע צפייה במשחקי הליגה האנגלית עם השידור האנגלי בלבד. לבד מההכרה בכך שהולך ופוחת דור השדרים, יש בכך גם אמירה באשר לתפקידו של השדר במגרש, כמי שיודע לתווך לצופה את מה שהמצלמה איננה קולטת. אנחנו לא צריכים את השדר כדי שיספר לנו מי מסר למי; אנחנו צריכים אותו כדי שיספר לנו על המאמן המתוח על הקווים, על השחקן המתוסכל על הספסל, על הרחש העולה מהיציעים. אנחנו צריכים את השדר שיספר לנו סיפור.
השנים האחרונות לא היו טובות עבור איינשטיין, ואין הכוונה למצבו הבריאותי. כמו רבים, גם הוא נסחף בסחי הבריוני והמתלהם ששטף את עיתונות הספורט בישראל. כאחד מבכיריה, הוא אמור היה לעמוד כנגדה; אבל איינשטיין דווקא הלך עם הזרם. באולפן תכנית הספורט של 103FM וב"שבת ביציע" בערוץ הספורט הוא נתפס כמבוגר האחראי ("הדיקטטור", היה נוהג לכנות אותו רון קופמן), אבל גם כתליין, זה שמחפש לגלגל ראשי מאמנים על המיקרופון. זה נעשה אמנם לרוב בטון משועשע, אבל זה לא עשה חסד עם מי שנתפס לאורך שנים כאיש ספורט רציני ומעמיק והפך לפתע לקריקטורה של צייד גולגולות. אם באיינשטיין נפלה שלהבת, מה יגידו פרימואי הקיר? ועם זאת, זו הייתה הקצנת התכונה שעשתה את איינשטיין למי שהוא: שדר שאוהב ספורט אך לא מתבטל בפני גיבוריו, ושתמיד מוכן לנעוץ בהם את שיניו.
מאיר איינשטיין היה השדר ההולם מכולם לכדורגל הישראלי, שהיה מושא סיקורו המרכזי והמשמעותי. הכדורגל הזה איננו חוויית הבידור המענגת שמציע יורם ארבל, ואיננו תצוגת המשחק שובת העין אותה עוטף בנתונים ובסטטיסטיקות רמי וייץ. הכדורגל הישראלי הוא סיפור: סיפורם של אוהדים אלימים, של בעלים מושחתים, של עיתונאים מתלהמים, של גזענים ושל בריונים, של דרבי שבו "נאצים" ו"שואה" הן קללות מקובלות, של משחק עונה שהוא עימות לאומני, של נבחרת שאחדים משחקניה לא שרים את ההמנון ושקריאת העידוד שלה היא "מלחמה". ואף אחד לא ידע לספר את הסיפור הזה טוב יותר ממאיר איינשטיין.