"בואו ננסה להיות נחמדים הערב, לפחות עד הנאום של מירי רגב", אמר גורי אלפי בפתיחת טקס פרסי האופיר – ולא ידע מה אמר. לא שצריך להיות אליהו הנביא כדי לנחש מה יקרה כשמירי רגב מוזמנת לנאום בטקס שבו מופיע הראפר הערבי-ישראלי תאמר נאפר עם שיר המתייחס לשירו של משורר המריבה החדש של הציבוריות הישראלית, מחמוד דרוויש. משניתנה לרגב ההזדמנות הפומבית להביע את יחסה לדרוויש (ולמרות טענותיה, אין כמעט ספק שהיא ידעה על השיר המתוכנן), היה ברור שהיא תהפוך את החגיגה השנתית של הקולנוע הישראלי לאירוע רב נפגעים (אם כי, בניגוד לאחרים, אני כן סבור שהיה צריך להזמין אותה לטקס, ולו כדי להימנע מהפסטיבל שהיה נערך סביב אי-הזמנתה). וכך, טקס שהיה אמור לחולל כסופת חול, נקבר בסערת רגב.
יש דברים רבים שצריכים להיאמר על הסערה התורנית של שרת התרבות, למן המחאה שלה לנוכח השימוש בשירו של מחמוד דרוויש על הבמה ועד המחאה הנגדית של רבים מהיושבים באולם בנאומה של רגב. בפרט, יש דברים רבים שצריכים להיאמר על האופן שבו רגב הופכת את הדיון הלגיטימי על שירת דרוויש לשיח שטחי, ועל ההתנהלות התמוהה שלה בטקס (כולל שליחת הדוברת לתיעוד עזיבת האולם, וטענה מאוחרת יותר שלא ידעה על כך למרות פרסומים מוקדמים בתקשורת, ולמרות שהיא מתייחסת לשיר ולמילותיו בנאומה שנכתב והודפס מבעוד מועד). ומובן שיש דברים רבים שצריכים להיאמר על עצם העניין, על האופן הקומיסרי שבו מתנהלת רגב בתפקיד (כתבתי על כך בעבר) וגם על יחסו של עולם התרבות כלפיה (אני עצמי כתבתי בעבר נגד מסע השיסוי שהיא עברה בתחילת דרכה במשרד). אבל יש גם עניין קטן, יש שיאמרו קטנוני, שצריך להתייחס אליו, מכיוון שהוא פחות קטן וקטנוני מכפי שנדמה.
השרה שכחה את מה שכל ילד יודע
במסיבת עיתונאים שערכה ביום שישי בעקבות האירועים בטקס, אמרה רגב בין השאר כי "כששרים את שיריו (של מחמוד דרוויש – נ"ש) עם יד מורמת, בסגנון המזכיר מועל יד, זה מחבר להיסטוריה היהודית שלנו". וזה, בפשטות, לא נכון.
תאמר נאפר ויוסי צברי, שבתחילת שירם יצאה רגב מן האולם, הרימו אגרוף קפוץ לאוויר. באנגלית קוראים לזה "Raised Fist", אגרוף מונף. זו מחוות מחאה מקובלת שמזוהה היום – בוודאי כשהאגרוף עטוי כפפה שחורה, כמו שעשו נאפר וצברי – בעיקר עם מחאת השחורים בארה"ב. למחווה הזו יש היסטוריה ארוכה, תמונה איקונית (האתלטים טומי סמית' וג'ון קרלוס על הפודיום באולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968) והווה פעיל במיוחד במסגרת מחאת "Black Lives Matter" (לאחרונה אימצו אותה שחקני פוטבול שחורים כהמשך מעודן יותר של מחאת ההמנון של קולין קפרניק ב-NFL). זה לא מועל יד (שהיא הצדעה עם זרוע שלוחה לפנים ב-45 מעלות לגוף, כף יד פתוחה וגב יד מתוח). ונדמה לי שכל ילד יודע את זה. אבל אולי שרת התרבות של מדינת ישראל לא.
זה לא עניין קטנוני. השימוש של רגב במושג הטעון "מועל יד" (מה טעון? מושג לא לגיטימי אפילו מחוץ לשיח הישראלי) הוא במקרה הטוב טעות שמקורה בבורות, ובמקרה הרע – שקר שהולדתו בדמגוגיה מניפולטיבית ומתסיסה. מכיוון שרגב כבר הוכיחה את עצמה הן בבורות והן בדמגוגיה – שמות כמו צ'כוב ואנלוגיות כמו סודנים וסרטן קופצים לראש – אני לא יכול להכריע בין האפשרויות. אבל מה זה משנה אם שתי האפשרויות כל כך גרועות?
(ואגב, אם מירי רגב אכן טעתה ולא שיקרה, היא יכולה כמובן להתנצל ולחזור בה. בנאומה בטקס היא אמרה בסרקזם, וברטוריקה המפלגת האופיינית לה, ש"רק אצלנו טועים", המשיכה ב"לפחות אצלנו" – ועצרה. רצית לומר שלפחות "אצלכם" מודים בטעויות? בבקשה. הנה הזדמנות מצוינת להוכיח)
כשמישהו קרא למירי רגב "נאצית"
אנשים שלא ראו את הטקס – ובואו נודה באמת, מדובר כמעט בכל מדינת ישראל – עשויים באמת להאמין ששני אמנים ישראלים עמדו והצדיעו במועל יד. והאולם שתק. וכך, רגב הופכת במחי אמירה שגויה/שקרית מחאה של אמנים לאקט שמהדהד את הנאצים, לא פחות. אפשר רק לנחש מה היה קורה אם מישהו היה קורא לרגב "נאצית".
בעצם, אין צורך לנחש. זה קרה, ויותר מפעם אחת. לפני ארבע שנים, למשל, היא הגישה תלונה לקצין הכנסת לאחר שתמונתה במדי נאצית הופצה ברשת. רק לפני כמה חודשים, לאחר שגידי אורשר השווה אותה לשר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, היא טענה שזו "חציית קו אדום". את הקו האדום הזה אפשר לחצות, כנראה, רק מצד אחד של המתרס הפוליטי. נאה דורשת ונאה מטנפת.
אני לא חושב שצריך לצעוק "בוז" לשרת התרבות, למרות שאין לי היום דבר מלבד בוז כלפיה. אבל בפעם הבאה, אין צורך לצעוק לה בוז, וגם לא לנטוש את האולם. אפשר פשוט להרים מולה אגרוף קפוץ. בסוף גם היא תבין איך נראית מחאה.