בגלי צה"ל רצו לכבות את השריפה הזאת מהר. בתחנה הצבאית נדרשו לראשונה לדברים שפרסמה חן אלמליח בעמוד הפייסבוק שלה כשהם כבר פורסמו באתר האינטרנט של ערוץ 20. באותו רגע החליט מי שהחליט – בידיעתו ובהסכמתו, אם לא בהוראתו הישירה, של מפקד התחנה ירון דקל – לשפוך על הלהבה שהדליקה אלמליח מים צוננים. אלא שהדלי שאמור היה לצנן את הסיפור התגלה כפח בנזין, והדליקה, שנשמרה עד אז בטווח הרשתות החברתיות בואכה שוליה הזניחים של המדיה, חצתה את הקווים אל אתרי החדשות והפכה לשריפה תקשורתית.

אפשר לשער מה חשב לעצמו דקל כשקיבל את החלטתו במהירות חריגה שכזו. סיכוייו להכיל את האש, אם להשתמש בז'רגון כבאים, היו קלושים. הקרב מול ההמונים ברשתות החברתיות אבוד מראש; התקווה לסמוך על חוש האחריות של כלי התקשורת שידעו לנהוג בסיפור בזהירות העיתונאית הנדרשת אפסה; וגם אם במקרה יצלח בקרב בשתי החזיתות הללו, עדיין נותרו לו אויביו המרים מכל: הפוליטיקאים המשחרים לטרף, הטוקבקיסטים בחליפות, אנשי הפוסטים הפופוליסטיים והשבתות-תרבות המתלהמות, אלה שנמשכים כמו פרפרים לאש המריבה, אלה שרואים בכל דבר ביקורת נגד השלטון לא פחות ממסע הפיכה מתוזמר של גורמים חתרניים. אלה – ובפרט זה שממונה עליו וזו שמינתה עצמה עליו – הפירומנים מהם חשש לוחם האש הוותיק דקל יותר מכל.

אם יש מישהו שמכיר את התיאבון הפוליטי למשתה פופוליסטי, זה דקל, מפקד שבע קרבות מול הדרג הפוליטי, ואולי גם יגע מהם. דקל ודאי העריך – ובצדק – כי האביגדור-ליברמנים והמירי-רגבים של העולם לא יוכלו לעכל את המשפט "גם אני הייתי דורסת שוטר" כשהוא נכתב על ידי שדרנית המועסקת בתחנה צבאית. הם הרי לא עיכלו אפילו שידור תכנית על המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.

פיטוריה של אלמליח מלמדים על המצב המורכב שבו נמצא היום מפקד גלי צה"ל – זה הנוכחי, וזה שיחליף אותו בעוד חצי שנה תוך הכרה במגבלות הכוח ההולכות ונערמות על התחנה. ההחלטה לפטר את אלמליח מיד, ללא השעיה ולא שימוע, מעידה שרוח המפקד ירדה אל המפקד. אם היה משעה את אלמליח עד לבירור העניין, היה דקל – שרק השבוע זכה להארכת כהונתו – מגולגל בזפת ובנוצות כל הדרך לשיחת הנזיפה המבישה בלשכת שר הביטחון. כשהוא פיטר את אלמליח, הוא נפטר גם מאיווט.

אלא שהניסיון "להרוג" את הסיפור, הוא שהוליד את הסיפור.


הגפרור שהצית להבות

אלמליח פתחה את הסטטוס שלה בהצתת גפרור. "גם אני הייתי דורסת שוטר אם היו מפנים אותי בכוח מהבית כדי לבנות יישוב לאנשים חזקים ממני", כתבה בהתייחס לאירועי הבוקר באום אל חיראן. זה משפט מקומם, בוודאי לאור תוצאותיה של הדריסה (מותו של השוטר ארז לוי), אך בציבוריות הישראלית כבר נאמרו דומים לו. בדמיון עולה, למשל, אהוד ברק, שאמר ב-1998, בהיותו יו"ר מפלגת העבודה וטרם היותו ראש ממשלה, שלו היה צעיר פלסטיני היה ודאי מצטרף לארגוני הסירוב. אולם ברק – ואת זה ההיסטוריה שכחה לו – הוסיף אז כי פעולות הטרור הן "נבזיות ושפלות". משמע, הבנת מנגנון הפעולה של אדם מסוים אין פירושה הצדקת הפעולה. אי ההבחנה בין "הבנה" ל"הסכמה" היא כשל קבוע בשיח הציבורי בישראל (אני, אגב, לא מסכים עם המשפט של אלמליח על הדריסה ולא מסכים עם המשפט של ברק על הצעיר הפלסטיני - אך מבין למה הם מתכוונים). האם אלמליח "תמכה בפיגוע הדריסה", כפי שטענו כלי תקשורת אחדים וטוקבקיסטים לאלפים? סביר להניח שלא - היא כתבה זאת בעצמה מאוחר יותר (ייתכן שהבינה באיחור שטעתה, ייתכן שכוונתה לא הובנה מלכתחילה). אולם הגפרור שהדליקה כבר הצית להבות – כי כולם ראו את הגפרור, ורק מעטים ראו את היד המחזיקה בו.

ראשיתו של העוול שנעשה לאלמליח בצילום המסך של הסטטוס שלה, שהחל להתגלגל ברשת כצמיג בוער, מצית עשבים שוטים בדרכו, עד שנעצר בשעריו של ערוץ 20. בצילום המסך הזה התגלם עוול משולש. ראשית, היה זה צילום מסך של סטטוס שהוסר מפייסבוק (ובכך נטל מאלמליח את אפשרות החרטה או הניסוח המחודש). שנית, היה זה צילום מסך של סטטוס שפורסם בעמוד פייסבוק פרטי, שנועד לעיני חבריה של אלמליח בלבד. הגם שצריך להיות אדם תמים כדי להאמין שהגדרות הפרטיות של פייסבוק מגנות על הכותב מחשיפה פומבית, צריך בכל זאת לזכור שמדובר בדעתו האישית של אדם פרטי. במקרה של אלמליח, יש להודות, הדברים סבוכים מעט יותר: ככל אדם המקבל את שכרו מכספי ציבור, פרטיותה אינה מוחלטת; ולאנשי תקשורת יש לעתים השפעה החורגת מגבולות פרטיותם. כדי לברר האם הייתה זו התבטאות לגיטימית נחוץ דיון ציבורי, אלא שזה הוחלף הפעם במשפט שדה.

העוול השלישי טמון בכך שצילום המסך לא סיפק אלא תמונה חלקית של הסטטוס המקורי. הלכה למעשה – הוא קיצר את הסטטוס ל-3-4 שורות. כיוון שאינני נמנה עם חברי הפייסבוק של אלמליח, אינני יודע מה נכתב בסטטוס המקורי. אולם מדברים שכתבה אלמליח מאוחר יותר (בפוסט פתוח לכל), כמו גם מהתמונה שצירפה אלמליח לסטטוס, מובן כי השדרנית קשרה בין הריסת הבתים באום אל חיראן למאבקי התושבים בכפר שלם שבתל אביב בשנות ה-80, אז הרג שוטר את תושב השכונה שמעון יהושע. "העניין הוא כל מי שעמד אי פעם מול פינוי והרס של ביתו", כתבה אלמליח בסטטוס התגובה שלה. "העניין הוא שכל אלו עומדים חסרי אונים אל מול כוחות גדולים ואלימים ואין בידם מספיק כוח או לובי מספיק חזק בכנסת שילחם על זכויותיהם". בתגובה הזו, שאפשר להאמין כי היא משקפת את הסטטוס המקורי והנעלם, אלמליח שוטחת השקפת עולם חברתית שלמה וברורה. אפשר להסכים איתה ואפשר להתנגד לה, אבל לשם כך צריך להכיר אותה, ולא לרדד אותה לכדי צילום מסך חלקי ובעייתי.

אלמליח כועסת כעת – אולי במידה מסוימת של צדק – גם על כלי התקשורת. אבל התקשורת, יש לזכור (ולהוציא את ערוץ 20 מהכלל), לא החלה לסקר את הסיפור כאשר הסטטוס של אלמליח הפך לוויראלי, אלא כאשר הוא הפך לעילת פיטוריה של שדרנית רדיו. ההתנהלות התקשורתית לא הייתה נטולת רבב, אבל בניגוד לשיח הרשתות, הסיפור העיתונאי כאן איננו הסטטוס מעורר המחלוקת של אלמליח, אלא העובדה שהיא שילמה עליו במשרתה באופן מיידי ונחרץ, מבלי שתינתן לה האפשרות להתנצל, להתחרט, או פשוט להסביר את עצמה.

בלית הליכים תקינים וראויים, ערכה אלמליח את השימוע לעצמה, באותו פוסט פייסבוק מאוחר, שבו הבהירה כי היא איננה "תומכת בפיגועי דריסה" וכי היא איננה "סהרורית שתומכת בהרג". גם אם הפוסט הזה כבר לא יפייס את ההמון הזועם, ראוי שהוא יגרום למנהלי גל"צ לתקן את המעוות; לא להחזיר את אלמליח למשרתה לאלתר, אלא לספק לה את האפשרות להשמיע את דבריה בפניהם. אם לא יקרה כן, אפשר להכריז כי הפיטורים הללו, המהירים והנמהרים, הם ניצחונו של אותו המון ושל מופעיו הפוליטיים. אמש הוכח כי הקומיסרים אפילו לא צריכים לנסח תגובות מתלהמות או לשגר זימונים בהולים לשיחות נזיפה מתוקשרות כדי לקבל ראשים ערופים. במציאות הנוכחית, הראשים כבר מתגלגלים אליהם.