זה בכלל היה צריך להיות הרגע של רוני. קצין התובלה הדושבאגי שחי בתודעה כוזבת של גנרל היה צריך להסתער על המלחמה הזאת בשתי ידיים. אבל מלחמה זה עסק מסובך; היא מתעקשת לבחור את הגיבורים שלה בעצמה. ולפעמים הם בכלל אנטי-גיבורים.

כך קורה, באופן אירוני, שבשעה שרוני מבקש לצרף את מסדר הפקידים המנומנם שלו למאמץ המלחמתי, מי שמשתתף במאמץ המלחמתי לא ממש שש אלי האמר. המילואימניקים העייפים שמתגודדים סביב המ"פ בתחילת הפרק התשיעי של "האחיות המוצלחות שלי" הם, לדבריו, "ארץ ישראל היפה"; אבל ארץ ישראל הזאת, כמו שמסביר אחד מהם, הגיעה לתחושת מיצוי. תן לשים ת'ראש על דיונה אאוט, תן לשים ת'ראש על כרית פוך אווזים אין.

ואולי זו לא אירוניה. אולי זו פשוט המציאות. זה הרי צה"ל; גוף עצום שלא מסוגל להציב את הכלים שלו במקומות הנכונים אם זה לא משחק מלחמה. אפס במשאבי אנוש. כך רוני המורעל תקוע במשרד עם קצינה אלרגית וחבורת ג'ובניקים שהמבצע הכי גדול שהם ניהלו זה הזמנת פיצה לשבעה אנשים, ופיסניקים כמו מידד יוחננוף מוצאים את עצמם בדרך ללבנון.

מידד (שלומי אברהם המעולה - גנב הצגות בסדרה שמתפקעת מכאלו) לא אמור להיות שם. סצנת הפתיחה של הפרק מוצאת אותו כבר עם הראש בעורף, מבטיח לחברתו רננה שהוא חוזר הביתה. אבל משהו משבש את התכניות - ולמשהו הזה קוראים מידד. כי כשהמ"פ מחפש חובש שיתנדב להישאר עוד יום - מידד מרים את היד.

לכאורה, אין למידד כל סיבה להתנדב. אהובתו מחכה לו בבית; יש לו אירוע בערב, מטרה נאצלת - עצרת השלום; הוא אפילו לא חובש. אז למה מידד בכל זאת מרים את היד? כי הוא כזה. שעיר כמו ניצב ב"כוכב הקופים", עם הבעה קבועה של הלום קרב - אבל טוב לב כאילו אמא תרזה עשתה אהבה עם דובון אכפת לי. אליפלט במילואים.

האקט ההתנדבותי הזה, שנדמה בתחילה שולי, מתגלה כגורלי. מאותו רגע הכל מתחיל להשתבש: מידד שוכח את המטען הנדיר של הטלפון מאחור; הוא מצטרף לכוח משימה שנזרק באמצע שומקום לבנוני; והחילוץ שלהם לא מגיע.

ההרפתקה הקצרה הזאת היא אמירה פשוטה וברורה על מציאות המלחמה כפי שהיא נקראת מבעד לדו"חות חקירה רטרוספקטיביים: בלגן, בלבול, חוסר אונים. שלושת החיילים לא יודעים היכן הם, מה הם אמורים לעשות ומי אמור להחזיר אותם לישראל, וכיצד ובשל מה זה ואיך. זהו שטח הפקר שבו המלחמה נראית כפי שהיא נראית לא פעם לחייל הפשוט, זה שנרמס תחת שרשרת הפיקוד הצה"לית כמו סאלח שבתי במדי ב' ומה הוא עושה פה לא יודע. "חבר'ה, תירגעו", אומר אחד מהם, "זה צה"ל". זה הטקסט, זה הסאבטקסט: זה צה"ל.

החוויה הלבנונית של מידד מגיעה עם לילה לשיא סוריאליסטי: שלושת החיילים יושבים בשדה ושרים את "סיגפו" של בית הבובות. בסצנה הזו יש לא מעט רפרנסים: קאבר ללהקה שזכתה להצלחה בקרב תרמילאים בדרום אמריקה - המקום שאליו חיילים משוחררים בורחים מהצבא (ולהקה ששמה רומז לפיונים שמישהו משחק בהם); שם השיר, שבדיוק כמו המלחמה הוא ספק-מסתורי ספק-WTF ("סיגפו" זה "סיגלית פה" - ואין שום אפשרות לדעת את זה ממילות השיר); השימוש האירוני בשיר (הסטלן שמתנהל בחזית הלבנונית בנינוחות של קמפינג בחוף ניצנים שר על שחר שלא יפציע לעולם); השירה בציבור של לוחמים מסביב למדורה (רפרנס פלמ"חניקי שמעצים את הפער בין מלחמת העצמאות הרת הגורל למלחמה חסרת הפשר שמתרחשת על המסך); המעבר לנאמבר מהוקצע עם עיבוד קולי וכלי הקשה, שהופך את שלושת הלוחמים למשהו שנפל מאוטובוס של להקה צבאית; והקרשנדו: סצנת קרב עתירת פיצוצים ששורקת ליד אוזניהם של החיילים בלי להוציא אותם מבאלאנס. כן, ברור שזה מצחיק. אבל זה לא רק מצחיק; זה חם וזה פוגע.

לחיזיון הזה לא ניתן הסבר בעלילה. אפשר להבין אותו כעוד רגע סוריאליסטי בעונה שכבר הציגה רגעים כאלו. אבל אפשר גם למצוא בו אמירה אנטי-מלחמתית: שלושה גברים חמושים עומדים בשדה קרב ושרים. האמירה הזו מתקשרת לא רק לשיר של טשרניחובסקי שפותח את הפרק ומהלל את רוח האדם; היא גם חותרת נגד אחת המוסכמות הגדולות של המלחמה: כשהתותחים רועמים, המוזות שרות "סיגפו".

אבל כשהזיית הקרב מתפוגגת והשחר מפציע כמו שבית הבובות הבטיחו, שלושת החיילים נמצאים באותו שומקום. אף אחד לא בא לחלץ אותם. ובפעם השנייה באותה מלחמה, באותו יום ובאותו פרק, מידד יוחננוף מתנדב להציל את המולדת - או לפחות את הרעים לנשק. וכשהוא מתנדב להציל אותם, הוא מחסל את עצמו.

מידד אמנם ניצל, אבל אז הוא מגלה שדביר ובושרי חולצו בשלום - ולא דאגו לו. הוא מיד שואל עליהם; הם לא שאלו עליו. מבחינתם, כך נראה, הוא יכול היה להישאר בלבנון, ליפול בשבי החיזבאללה ולשיר "סיגפו" לחולדות במרתף.

זה סוף עידן התמימות של מידד. הוא הבטיח לרננה שהוא עומד לחזור לחיים בדיוק כפי שעזב אותם, אבל הוא חוזר אחר. אקט החלפת הטלפון הישן בחדש הוא סימבולי; התגובה העצבנית שלו למוכר בחנות היא סימפטום; כך גם ההתעלמות החריגה שלו מאקט של אזרחות טובה (אישה שמובילה חבילות לחיילים). כמו הרבה חיילים שחוזרים מהמלחמה, מידד ראה דברים ששינו אותו. אבל מה שהוא ראה לא קשור למלחמה בלבנון, אלא למלחמה בבית. זה לא הלם קרב; זה הלם תרבות. נכון, מידד לא מת; אבל הוא מת מבפנים.

ואולי מידד יוחננוף רק משל היה. כי מידד הוא הקצנה של המילואימניק, של אותו מלח הארץ שהמ"פ מתגאה בו בתחילת הפרק. הוא האיש שמוותר על עצרת שלום בגלל המלחמה, שמתנדב להצטרף לכוח שנכנס ללבנון ואז מתנדב לחלץ אותו משם. ברוח ההתנדבות, בהקרבה המוחלטת שלו למען הזולת ולמען המדינה, מידד הוא המילואימניק האולטימטיבי. איך אומר הסטלן? הוא הכי טוב שיש לנו.

אבל המלחמה התמוהה שמתנהלת במהלך העונה השנייה של "האחיות המוצלחות שלי" (משודרת ב-yesBinge ובערוץ yes Comedy) היא קו השבר שלו. יצר הטוב שלו - האחריות והאכפתיות הכמעט-לא-אנושיות שיש בו - לקח אותו צעד אחד וכמה עשרות קילומטרים רחוק מדי. הוא לקח אותו לא רק מחוץ לגבולות ישראל, אלא גם מחוץ לגבולות החברה הישראלית. ובחברה הזאת ערך הסולידריות נשחק כמו ביטקוין. המ"פ מספר שהוא שמח לראות את ארץ ישראל היפה ולא את זו המכוערת. אולי כדאי שיסיר קצת אבק דרכים מהעיניים.

מידד הוא הקצנה של מילואימניק, והמילואים ב"אחיות" הם הקצנה של החברה. העניין הוא שמילואים לא נתפסים בישראל כהקצנה של החברה; הם נתפסים כמופע עילאי שלה. זה המקום שבו מתרחש הבלתי-נתפס וכל המתחים שקורעים את החברה האזרחית נשארים בחוץ בלי אישור כניסה לבסיס. זה המקום שמחזיק את הסולידריות המפורסמת על אש פינג'אן קטנה, שמשמר את המושג "חבר'ה" כמו מנת קרב, שמשתמש באחוות לוחמים כמו באיזולירבנד חבלה. ואם במילואימניקים נפלה שלהבת, מה יגידו אזרחי הקיר?

זו צפירת אזעקה - אבל זו לא המנגינה שבה בוחרות היוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג לסיים. הן נותנות לנטלי - הדמות האנוכית ביותר בסדרה - להיות זו שמבחינה בשבר בליבו של מידד ומאמצת אותו לחיקה. שמזכירה לו שהוא בבית, במקום שבו אפילו לאנשים קלולסים ואגוצנטריים אכפת ממנו. ואם מישהי כמו נטלי יכולה להצליח לראות מישהו שאיננו היא, אז יש עוד תקווה. כי עודני מאמין בך.