בבית המשפט ההיסטורי המדומיין לקניין רוחני, לסופוקלס שכתב את "אדיפוס המלך" לפני כ-2,500 שנה, יכול היה קייס לא רע בכלל נגד אחד - זיגמונד פרויד. אבי הפסיכואנליזה, שטבע את המונח "תסביך אדיפוס" בתיאורו את השלב ההתפתחותי (הטבעי) של ילד, שבו הוא מאוהב באמו ומתחרה עליה עם גבר האלפא של התא המשפחתי, אביו. מצד אחד, בעולם שבו מיתוג הוא חזות הכול, פרויד יטען שהוא עשה לסופוקלס שירות נדיר. אין אדם שהשם אדיפוס אינו מתגלגל על לשונו בשלב כזה הוא אחר. "יצרתי את הספין-אוף המושלם", הוא יאמר. מצד שני, סופוקלס יזעק אובג'קשן, ויטען וכי פרויד הוציא מהקשר את הדימוי העוצמתי שבו הוא השתמש וניצל אותו לסיפוק צרכיו האנוכיים (בכל זאת, פרויד).
אדיפוס אמנם הורג את אביו ושוכב עם אמו, אבל זה כלל אינו הנושא של הטרגדיה היוונית המושלמת הזו. מדובר בדימוי, אולי הקיצוני והדרמטי ביותר שאי פעם נכתב, שמטרתו להעמיד בקונפליקט את אפסיות האדם אל מול גורלו (האלים, האלוהים, הטבע - כל אחד והכוח העליון הקרוב לליבו). אדיפוס הוא מחזה על בחירה, על זהות, על עיוורון ובעיקר על גורל ועל נבואה שמגשימה את עצמה. גם אדיפוס וגם האם-רעיה יוקסטה הן דמויות טרגיות שלא פועלות מתוך זדון או מתוך איזו תשוקה חולנית אלא קורבנות.
אל המתח הזה שבין אדיפוס המלך לאדיפוס התסביך נכנס העיבוד המודרני של המחזאי הבריטי הצעיר רוברט אייק (שנסקר כאן בהרחבה לא מזמן גם בביקורת על "הדוקטור" בהבימה) - שעולה בימים אלה בבימויו של עירד רובינשטיין בתיאטרון הקאמרי. "המלט בן זמננו", הייתה כותרת כתבת הפרופיל על אייק במגזין הניו יורקר בשנה שעברה, היות שזה מתמחה בעיבודן של קלאסיקות אל הכאן ועכשיו. מעבר לכך שאדיפוס שלו הוא אכן עיבוד עכשווי מאוד, עם כל הסממנים הגשמיים של התקופה (מלייב בלוגינג ועד לשליח של וולט) ועם קריצות מדי מפורשות למנהיגים אקטואליים (דוגמת אובמה, קלינטון וטראמפ) - ניכר שהוא מודע היטב לנקודת המוצא שהקהל שלו מגיע עמה אל ההצגה. זו של התסביך האדיפלי ולא של המחזה.
אייק, בתבונה רבה, לא רק שאינו מתנגד לה ומנסה "לחנך את הקהל", ההפך, הוא מחבק את נקודת המוצא ומעצים אותה - רק בשביל לשבור ממנה החוצה ולנתץ אותה לאט ובעקביות. אם פרויד ניצל את סופוקלס הרי שאייק מנצל את פרויד וכידוע, מנצל ממנצל פטור. אייק ממקם את אדיפוס כמנהיג פוליטי בערב יום הבחירות, כאשר השטיח אוטוטו נפרס מתחת לרגליו, עם קריאון (שהם שיינר), לימים מלך בעצמו, כיועצו הקרוב ביותר. הכול מושלם ודבר לא יכול להשתבש - ובמילים אחרות, הכול עתיד להשתבש.
עירד רובינשטיין שבימוי יצרי אינו זר לו, לוקח את הגרסה של אייק אל הקצה. הוא שם את התשוקה הפרוידיאנית הבלתי נשלטת של אדיפוס ושל יוקסטה במרכז כבר מהרגע הראשון. זה כל כך נוכח ואפילו מוגזם, עד שזה מרגיש במשך דקות לא מעטות כמו פארודיה על אדיפוס, כשלא עד הסוף ברור לאן כל זה אמור להוביל.
השעטנז הזה בין הישן והחדש - עם סיטואציה עכשווית ותפאורה מודרנית (ערן עצמון), אבל עם השמות מן העבר ועם דמותו של האורקל העיוור (יצחק חזקיה הוותיק), שמגיע ושוטח את הנבואה שאין לברוח ממנה (מתבקש אגב היה, שאותה נבואה תגיע מאיזו סמכות דתית עכשווית, כומר, רב וכו' - אבל גם לנועזות בעיבוד יש גבול כנראה).
בשלב מסוים נכנסים גם הילדים המשותפים של אדיפוס של יוקסטה (אנטיגונה, אטאוקלס ופוליניקס - איסמנה חסרה משום מה), ואז גם תמונת צד של קריאון ואנטיגונה (נעמה שטרית), שתרמז על המחזה השני הגדול של סופוקלס - ונראה שזה מתבלגן הרבה יותר מדי.
אלא שאז העוצמה של הנרטיב הקלאסי משתלטת. סופוקלס וגם שלושת השחקנים שמובילים את הטרגדיה הזאת בתצוגות מרשימות בזו אחר זו, מקבלים את החלל לנעוץ מילים של נצח. עמוס תמם, אולי האיש עם הפאסון והחזות הכי חביבה בארץ הוא אדיפוס מושלם. בין היתר בגלל שהוא כל כך נטול פגמים ומעורר אפתיה וחיבה - אפילו כשהוא בתפקיד הנבל (היי, "מנאייכ") – כאן, כשהוא בהלימה מושלמת עם האיכויות הטבעיות שלו ממילא - אין בכלל שאלה.
אבל עם כל הכבוד אליו - ויש כבוד הביצוע הזה יחקק הודות לשתי שחקניות-על. קרן מור, שלוקחת את התפקיד של יוקסטה למחוזות נועזים של פאם-פאטל, כולל עירום לא מרומז והרבה מאוד הומור וחוצפה, אבל גם ים פגיעות מצולקת של נערה צעירה, שנסדקת ומתעופפת כמו עלה נידף במהלך דרמטי שרק שחקנית בקנה מידה שלה מסוגלת לו. אחד התפקידים המרשימים של מור, ועם רקורד כמו שלה זה אומר לא מעט.
אחרונה והרבה מעבר לחביבה זו מרים זוהר בתפקיד אמו הלא ביולוגית של אדיפוס, שגידלה אותו. זוהר בת ה-91 היא קלאסיקה בפני עצמה והצפייה בה על הבמה, בתפקיד ממגנט עם ההגשה הכה מדויקת, מאפשרת לכל אחד באולם להרגיש חלק ממשק כנפי ההיסטוריה, לא פחות מאשר אדיפוס בן האלפיים. גם זה אומר הרבה.
"אדיפוס" מאת רוברט אייק על-פי סופוקלס, תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עירד רובינשטיין. המועדים הקרובים: הערב, ה-15/1 וב-15-18/2, התיאטרון הקאמרי