את החיבוק שהעניק נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לישראל בנאום ה"Don't" שלו, אף ישראלי לא ישכח לעולם. זה קרה ימים ספורים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, כשישראל הייתה בכאוס מוחלט, אבודה ונטולת הנהגה. ביידן היה היחיד שהתעלה לגודל האירוע, ובטוויסט תסריטאי משובח גייס לשם כך את לא אחרת מאשר גולדה מאיר. כך, מי שנתפסה במשך שנות דור כאחת מאדריכליות המחדל החמור בתולדות המדינה, הגיחה לפתח כ"שומרת ישראל" בשעתה הגורלית, שאת השראתה משנן לא אחר מאשר נשיא המעצמה החזקה בעולם. ביידן סיפר, וחזר על כך גם כשהוא ביקר בארץ, כיצד גולדה הותירה בו, אז סנטור צעיר, חותם עמוק כש"גילתה לו את הנשק הסודי של העם היהודי" - העובדה שאין לנו ברירה אלא לנצח, כי אין לנו לאן ללכת. והנה גולדה, דווקא גולדה ולא בגין או בן גוריון או רבין או כל מנהיג אחר שמורשתו נערצת פי כמה, נחלצה לעזרה.

דמותה של גולדה עומדת במרכז ההצגה "הגברת הראשונה", שעולה כעת בהפקה משותפת לתיאטרון הבימה ותיאטרון באר שבע, בבימויו של משה וקפטן ועל פי מחזהו של מוטי לרנר. הצגה שאמורה הייתה לעלות באוקטובר בישראל אחרת, במסגרת האירועים, הסדרות והסרטים לציון יובל למחדל הגדול בהיסטוריה, עד לפני שלושה חודשים. במקור, היא אמורה הייתה להאיר את גולדה באור קצת אחר, אישי יותר, אולי גם אנושי יותר, ויחד עם אפקט הלן מירן בסרטו של גיא נתיב, לצבוע את דמותה הקודרת בגוונים של אפור. ההצגה נדחתה, וכעת עולה ומקבלת משמעות חשובה מכל ריטואל זיכרון וחשבון נפש היסטורי. היא מאפשרת לכל ישראלי להביט באמצעותה על עצמו מבחוץ, כמו נשאב אל לולאת זמן שבה אוקטובר 73' ואוקטובר 23' התערבבו לאחד.

"הגברת הראשונה" לא תוכננה להיות טקסט פוליטי כה ישיר ועכשווי, אבל המציאות היא שכל משפט בה, כל דמות, כל צליל מלפני 50 שנה, מהדהדים כולם את מחדל 7 באוקטובר בעוצמה. זה מתחיל כבר מחוץ לתיאטרון עם תל אביב שרצופה מפגינים, כולל בפילוס הדרך ביניהם בכיכר הבימה עצמה - וזה חודר פנימה אל האולם ועל הבמה. הקולות מתערבבים, המראות, התחושות וזה חזק, כואב ודומה להפחיד, כמו גם חוסר היכולת של ההנהגה לקחת אחריות. 

"הגברת הראשונה" (צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור)
"הגברת הראשונה" | צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור

לא במקרה מחיאות כפיים נשמעו באולם פעם אחת לאורך ההצגה, כאשר סרן במילואים מוטי אשכנזי, מי שהיה מנהיג מחאת המילואימניקים אז ב-1974, מטיח בגולדה ובמשה דיין, מר ביטחון הנערץ דאז (ומי שעונה להגדרה של תואם דמותו של נתניהו, יותר מגולדה אגב), ש"אתם, המנהיגים, צריכים לקחת אחריות על המעשים שלכם. אם אתם לא תקחו אחריות על המעשים שלכם, גם המנהיגים שיבואו אחריכם יחזרו בדיוק על אותן הטעויות". נתניהו אומנם לא על הבמה, אבל הוא נוכח בה בכל רגע, בכל שנייה.

גולדה התפטרה כזכור בשל הלחץ הציבורי, שלא קיבל את זריקת האחריות למחדל על הדרג הצבאי בלבד. ועדת אגרנט אומנם זיכתה אותה ואת הדרג המדיני, אבל זה קרה בין היתר היות שהמנדט של הוועדה היה תחום לימי המלחמה ולימים הספורים שקדמו לה סביב סוגיית ההרתעה וגיוס המילואים. מוטי לרנר, ככל הנראה המחזאי הפוליטי המשמעותי מאז חנוך לוין, מרחיב את המנדט של אגרנט (בגילומו של דב רייזר) ומנהל עם גולדה ועם המטבחון שלה - משה דיין (יגאל שדה) וישראל גלילי (יואב הייט) - חקירה נוקבת באשר לשנים שקדמו לאוקטובר 73' ומה חלקה של הסרבנות הישראלית לשלום והחזרת השטחים בהחלטה של סאדאת לפתוח במלחמה, והאם ניתן היה למנוע אותה.

לרנר, שבעצמו היה חייל מילואים בן 24 אז בחזית הדרום במלחמה, ממקם את ההצגה בוועדת החקירה אחרי המלחמה. הוא מציב את גולדה בפני אגרנט וכמו פועל בתוך התת-מודע המדומיין שלה כמעיין מצפון בעל כורחו. הוא מבקש להחזיר אותה אל השנים שקדמו לכיפור - של מלחמת ההתשה, אז גם העלה חנוך לוין את "מלכת האמבטיה", אותו מחזה סאטירי צופה פני העתיד, שנדחה בזמנו לאחר ששם ללעג את הזחיחות והנפיחות של הממסד וגולדה בראשה. לרנר ביקש להתכתב עם ישראל של ימינו (טרום 7 באוקטובר) ולתהות אם אותו קיפאון מדיני, יגרום לכך שהמלחמה שוב תהיה בלתי נמנעת. בין אם הייתה ברירה ובין אם לא, התשובה לכך היא מציאות חיינו כעת, לאחר קונספציה נוספת שהתנפצה. 

"הגברת הראשונה" (צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור)
"הגברת הראשונה" | צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור

את גולדה מגלמת לאורה ריבלין, שיחד עם תפקיד מדהים בסדרה "שישה אפסים" בשנה החולפת, מראה שגם בשנת ה-80 שלה היא בשיאה. פרט לדגש על המבטא האמריקאי של גולדה, ריבלין לא עוסקת בחקיינות, ומתמקדת בלמלא את דמותה של גולדה באיכויות רגשיות מינימליות שאולי היו שם ואולי לא. יש בה נוקשות, ניתוק וגם ריחוק, אבל היא גם מאפשרת להתקרב לרגעים ספורים ולהביט עמוק בעיניים של מנהיגה בשעתה הקשה ביותר. מי שמתעקשת כל העת שהיא מדינאית ולא פוליטיקאית, אבל עושה כל הזמן פוליטיקה קטנה, עד שהסביבה הקרובה לה ביותר מסמנת לה שדי.

לרנר לא מסתפק בחדרי החדרים של המלחמה ומבקש גישה לחדרי הלב. הוא מבקש לקלף מעל גולדה את שכבות המגן ולהציץ פנימה אל האדם שהייתה. הוא מגייס לצורך כך את בתה חנה בתפקיד מלודרמטי של מאיה מעוז, שנחושה להוציא מאמא שלה קמצוץ רגש וחיבה. הוא עוטף את גולדה בעוזרת האישית המיתולוגית שלה לו קידר, בתפקיד נהדר של מיקי פלג-רוטשטיין, ובאנשי לשכתה שולה ואברם בגילומתם המצוין גם כן של אדווה עדני ואורן כהן. הם כולם, יחד עם דמותו של מנהיג המחאה מוטי אשכנזי בגילומו של אלכס קרול, לא מאפשרים לגולדה להתנתק ומכניסים את המחדל אל חדרה. 

ההצגה אינה חפה מבעיות. דמותו של הרמטכ"ל דדו (טל מוסרי), למשל, אינה מקבלת די מקום, ואז גם ההתפטרות שלו עם הגשת דוח אגרנט לא מייצרת את האפקט הרגשי הנדרש. הבחירה לגרום לגולדה לפלאשבקים אל אירועי לחימה, כאילו היא הלומת קרב שחוותה את הקרבות, גם כן אינה עובדת. היה יותר מתבקש להשתמש בהלוויות קורעות הלב. וגם ההחלטה, שכבר הפכה די קבועה בהבימה תחת ניהולו של משה קפטן, לקשט כל דרמה בקטעי שירה, מרגישה מאולצת ולא מביאה כאן ערך מוסף של ממש.

ועדיין, "הגברת הראשונה" היא הצגה שבאה בתזמון חד-פעמי. כזה שמאפשר חשבון נפש וגם מידה של פורקן בימים שהנפש הלאומית שוב אינה יודעת מנוח.


"הגברת הראשונה", מאת מוטי לרנר | בימוי: משה קפטן | תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע | מועדים קרובים: 11-13 בינואר