אי אפשר היה לטעות בלאות מחיאות הכפיים בסיום הצגת הפרימיירה של "הנוקמים, סיפור אהבה" בהבימה השבוע. הן היו מנומסות לכל היותר. השחקנים עוד ניסו להלהיב את הקהל עם שירי ההצגה בתקווה שזה יתגמל אותם והמבקרים יקומו על רגליהם לכבוד ההשתחוויה החגיגית עם היוצרים. זה לא קרה, והפרצופים שעל הבמה לא הסתירו את האכזבה. עוזבים והולכים. כשזה חלש זה חלש, ואפילו שזה רחוק מלהיות מדד להסתמך עליו בכתיבה ביקורתית, אני מתחיל בכך משום שאני מסכים עם הקהל: מדובר בהצגה הפחות מוצלחת של המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט שבה צפיתי.
אני כותב את זה ולא בקלות, בין היתר משום שאני מוקיר את יצירותיו ההיסטוריות ואת היכולת שלו להציג פיסות מולדת חשובות עם הקשרים ביקורתיים ועם עומק דרמטי, שהופך חלק מהן ליצירות על זמניות. הצגה כמו "גורודיש" שחזרה אל אחד האייקונים המושמצים של מלחמת יום הכיפורים ותיארה את המעבר בין אופוריית הניצחון של ששת הימים אל החידלון; כמו "מסילה לדמשק" שחזרה אל היישוב בארץ, הלאומנות הישראלית המתגבשת והמחתרות טרום הקמת המדינה; או כמו ההצגה הקודמת שמיטלפונקט כתב וביים, לפני שש שנים, "הזאבים" שדייקה את תחושות הבוז והעלבון של התנועה הרוויזיוניסטית מן ההגמוניה של מפא"י. עלבון שגם למעלה מארבעים שנה אחרי מהפך 77 עודנו זורם מתחת ומעל לפני הטוויטר, מבעבע ומגדיר את הפוליטיקה הישראלית. דוגמאות יש למכביר ועוד לא אמרנו "אנדה", "איסמעיליה" או "מאמי יא מאמי". אבל כל זה בעבר, "הנוקמים" היא לא הצגה בקליבר של אף אחת מהן. לא ברמת המחזה וגם לא באופן ההגשה שלו. לא קרוב.
"הנוקמים" חוזרת אל ימיה של הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, עם דמדומיה של מלחמת העולם השנייה ב-1945, תוך שהיא רוקמת סיפור אהבה בין נלי (אסנת פישמן) - זמרת יהודיה בלהקת הבריגדה, ובין רפאל (רוי מילר) – ביום לוחם יהודי בשירות הוד מעלתו ובלילה חבר בחוליית מתנקשים שיצאה לפעולות נקם בנאצים לפני שאלה ימלטו מאירופה (כן כן, כמו הממזרים חסרי הכבוד של קוונטין טרנטינו, אבל פה נגמר הדמיון).
ההצגה מספרת את הסיפור שלה באמצעות תרגיל מוכר של הצגה בתוך הצגה, או אם לדייק, סרט בתוך הצגה. היא מתקיימת בהווה, בצילומי סרט תקופתי על הימים ההם, כאשר מהות התרגיל מתנקזת אל דמותה של מלכה בגילומה של גילה אלמגור-אגמון, שמגיעה כסוג של יועצת תקופתית על סט הצילומים מבלי לדעת שזוהי אפיזודה מחייה שלה שמשוחזרת שם. אט-אט היא מגלה זאת (הקהל, מצידו, נמצא כמה וכמה צעדים לפני הדמות ו"ההפתעות"). או אז משתלבות להן שתי המציאויות - הרומנים המתוסרטים של הדמויות ושל השחקנים כשהם "מחוץ לדמות", ומה שקורה להם בין הסצנות. זה באמת נשמע בסדר, לו זה היה עובד - אבל זה לא.
לפעמים, כל המוסיף גורע
סיבה אחת לכך היא די בסיסית: הסיפור שטוח ולא מנסה לאתגר את הקהל אפילו לרגע. לא עיצוב הדמויות, שכלואות כולן באיזו חד ממדיות פלקטית, ולא הדינמיקה של ההתרחשויות - שלא מנסות להפתיע או חלילה להתריס. משהו בכל אחת ואחת מהן כל כך סטרילי ונוסחתי, כאילו הייתה זו משוואה מתמטית שצריכה להוביל את המחזה אל הקתרזיס המיוחל ורק חסר שמשהו ישתבש בדרך. אפילו כשמוציאים להורג בכדור לראש, או זוממים להרעיל את נהרות גרמניה ולהביא למיליוני הרוגים, זה לא מזיז לאף אחד. דקלומים ופאתוס. ולא, זה שלדמות הבמאי המגלומן ברקו (פיני קדרון) "אין מספיק עשן בסצנה", לא עונה על הצורך בטוויסט בעלילה או ב"דרמה", וגם לא ריבוי התצוגות של "מאחורי הקלעים" עם עוזרת הבמאי התזזיתית גיילי (דוית גביש). פעם אחת זה חינני, פעם שנייה אולי. זהו.
סיבה נוספת שזה לא עובד היא בימוי עמוס באלמנטים ואסביר: מעבר לשני ממדי הזמן שמיטלפונקט בוחר לג'נג'ל ביניהם עם הדמויות שלו - הסרט המצטלם בהווה והתוכן שלו מתרחש בעבר - הוא מוסיף אלמנט נוסף להצגה והוא ביצועי להקת הבריגדה לשירים תקופתיים. לא ספרתי אבל היו כמה כאלה. אחת לכמה תמונות, ובעיקר אחרי שמתגבש מתח מסוים ואולי גם רצף ששואב את הצופה אל ההתרחשות, הכול נעצר לטובת שיר להקות תקופתי. קשה לתאר עד כמה זה צורם, לא קשור ומנתק מן ההתרחשות על הבמה שממילא משחקת כל הזמן ב"אקשן"; ומכך שכל חזרה אל הדרמה מלווה בהתנעה מחודשת של איפה אנחנו בסיפור ולמה זה בכלל צריך לעניין אותנו. ההגדרה המילונית לשלם הקטן מסך חלקיו.
אל השחקנים קשה לבוא בטענות, משום שלאף אחד מהם אין באמת דמות לקחת אותה למסע רגשי שיש בו משמעות. רוי מילר בדמותו של הנוקם רפאל הוא זה שיש לו את הפוטנציאל הכי גדול לעשות את זה, אבל הוא כל כך מוסרי, נוצץ ונוטף מדבש בתוך הכאוס, שקשה להאמין שאדם כזה קיים. שחר רז בתפקיד המפקד בבריגדה וניר זליחובסקי בתפקיד מפקד הלהקה מספקים רגעים יעילים. אותו דבר נכון גם לגבי אסנת פישמן, בעיקר כאשר היא בתפקיד אוסי, המקטרת על חיי הזוהר הלא זוהרים בישראל, ושאולי עדיף היה גם לדמות שלה לברוח מאירופה אל מפעל המנות הקפואות של הדוד במיין הרחוקה שבארה"ב ולעשות ביזנס. דווקא שם, ברגעים הקטנטנים האלה הייתה גם אמת על הבמה - ולא רק העמדת פנים דידקטית ומלאה בחשיבות עצמית, אבל עם מעט מאוד כנות.
"הנוקמים, סיפור אהבה", מאת ובבימוי: הלל מיטלפונקט, תיאטרון הבימה. מועדים קרובים: 28-30.4