במדרג יחסי האהבה-שנאה, מערכת היחסים היחידה שמקדימה כנראה את זאת שבין מורים לתלמידים היא זו שבין הורים לילדים. תחרות קשה אין ספק, אבל בשני המקרים, בתסריט האופטימי, האהבה - או נאמר לפחות, ההשלמה - מגיעות לרוב עם הפרספקטיבה, אפילו אם השנאה הייתה יוקדת. אבל מה קורה כאשר הזעם לא דעך אף פעם? אם הוא בעצם רק התגבר? מה אם המשקעים מן הילדות נותרו כשהיו ואף העמיקו? תחושות מרות של החמצה, של חוסר הוגנות ושל מערכת שהסלילה לעתיד לא רצוי? מערכת חינוך שלא הייתה שם בשבילנו כשהיינו חסרי אונים כילדים, עם צלקות נפשיות שמעולם לא הגלידו ועם תסכול אגור על הקול שלא נשמע, ומה יכול היה להיות אם רק היה שם מי שיראה את הדרך.

אל המקום הפגוע הזה צוללת באומץ ההצגה "שיעור", שביימה תמר קינן בתיאטרון באר שבע. הצגה קטנה, אפיזודית, אבל שיושבת על מקום אישי שאי אפשר להישאר אדישים אליו - כל אחת ואחד ומה שזה מעורר אצלם. הסיטואציה שנבחרת היא זו שכל הורה צעיר מכיר היטב, כמו גם את התחושה, כאשר הוא מגיע בפעם הראשונה אל אספת הורים בבית הספר של הילד. אחד הרגעים היותר מכוננים בחייו של הורה, שמבין שעכשיו הוא "בצד השני".

מתוך ההצגה "שיעור" (צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור)
מתוך "שיעור". אין כאן שום התייחסות לנושא שכר המורים, ואולי זה חבל | צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור

"שיעור" מתכנסת אל אותו מפגש אינטימי בין הורים למורים, כאשר המחנך אורי פוגש את יוסי ושרית, הוריו של שון בן התשע; ממקום של דאגה אמיתית, הוא מבקש ליידע אותם שהבן מתקשה בלימודים, נמצא מאחור, ושכדאי שיקבל ייעוץ פסיכולוגי מקצועי בדיוק בשביל לזהות כבר עכשיו את הבעיות, לטפל בהן ולהתקדם. על פניו, אין מחנך מושלם ממנו לזהות בזמן ולהתריע, אלא שאורי הוא לא רק אורי, הוא "המערכת", ועם המערכת יש ליוסי ושרית חשבון ארוך מאוד מאז שהם היו ילדים באותו בית ספר יסודי בדיוק. אמון אין שם. כל מילה שנייה שאורי המחנך אומר ושנשמעת מאוד פדגוגית, ראויה ומאוזנת לצופה מהצד, נתפסת אחרת לגמרי באוזני ההורים, שחווים את המערכת כמתנשאת, מנותקת וככזאת שנטשה אותם, ושעכשיו היא באה לחרב גם את החיים של הבן האהוב שלהם. לתייג אותו כנכשל.

לסיר הלחץ של הטריגרים הללו מן העבר מתווספת גם העובדה שבית הספר נמצא במקום שאותו אפשר להגדיר פריפריה חברתית קשת יום. וישנו גם מצבם הזוגי של בני הזוג, הפרודים, עם יוסי השבור שרוצה לחזור הביתה אבל שרית שלא מוכנה. בהתאם לכל אלו, אספת ההורים הופכת טעונה מרגע לרגע - עד הפיצוץ. הלב יוצא אל כל אחת מן הדמויות, שיותר מאשר שהן מספרות את הסיפור שלהן, הן מספרות סיפור אנושי חוצה גבולות ומעורר הזדהות.

"שיעור" (Class) הוא מחזה אירי מאת אייזולט גולדן ודייוויד הורן. הוא עלה בדבלין ב-2017, שנה לאחר מכן הגיע גם לאדינבורו ולפסטיבל הפרינג' הנחשב של השכנים מסקוטלנד, ומשם גם אל הבמות של לונדון, ועל האוריינט אקספרס גם אל בירת הנגב שלנו. אולי זה החספוס האירי, שמזכיר את שלנו, אבל מחזות איריים עוברים לא רע בכלל בתרגום ל"ישראליות" (גם ויסקי, אבל זה עניין אחר), ואפילו לא צריך להרחיק עד לסמואל בקט ולאוסקר ויילד. מרטין מקדונה - שעומד גם מאחורי הסרטים "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"רוחות אינישרין" - תורגם כאן בהצלחה לבמות עם "מלכת היופי של לינאן" הקשוחה, ועם מחזה האימה "איש הכריות".

מתוך ההצגה "שיעור" (צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור)
מתוך "שיעור". משחק הרמוני ומדויק של שלושת השחקנים | צילום: רדי רובינשטיין, יחסי ציבור

תמר קינן, שגם תרגמה וגם ביימה, עושה עבודה מצוינת בפענוח הדינמיקה בין הדמויות. כמו בהצגה טעונה אחרת שביימה לאחרונה – "לילה לבן" בקאמרי – היא נשענת על משחק הרמוני ומדויק של שלושת השחקנים שלה. מולי שולמן בתפקיד האב יוסי, שהוא גם נהג מונית ובעל פתיל קצר מאוד, מגיש את אחד התפקידים היותר טובים שיש לתיאטרון להציע בימים אלה. הלב יוצא אליו וגם אל פרודתו שרית בתפקיד טוב של אביב טומי כרמי, כאשר את המורה אורי מגלם תמיר גיזנבורג הצעיר בתפקיד "סחי" להפליא. 

מצד אחד המורה הוא כאמור "המערכת" ועל פניו גם "כל יכול", אבל מצד שני, אי אפשר להתנתק מכך שאת כל העבודה הקשה הזאת, הריקושטים הלא פשוטים האלה מצד ההורים והילדים, הוא עושה בשביל משכורת עלובה, מעמד חברתי רעוע, ועוד רגע תהיה בארץ עוד שביתה שתבהיר זאת. אלא שב"שיעור" אל נושא השכר אין שום התייחסות, אפילו לא במילה, וכישראלי אני חייב לומר שזה הפתיע אותי. עד כדי כך הפתיע שנדדי אל נתוני ה-OECD בשביל לברר כמה מרוויח מורה באירלנד שמדובר בנון-אישיו מחזאי. אז התשובה היא שאירלנד נמצאת במקום השביעי בעולם המפותח בשכר המורים – משהו כמו פי שניים מאשר ישראל. לעומת זאת, בדירוג המדינות היקרות בעולם ישראל נמצאת במקום השלישי, הרבה לפני אירלנד, מה שמגדיל אפילו יותר את הפער הריאלי בין להיות מורה באירלנד לעומת ישראל. ויכול להיות שאפשר היה לשקף את זה גם בהצגה. בכל זאת, "שיעור" מוצגת כאן לקהל הישראלי, וחייו של מורה בישראל קשים לא פחות אבל מתגמלים הרבה פחות.


"שיעור", מאת אייזולט גולדן ודייוויד הורן | בימוי: תמר קינן | תיאטרון באר שבע

ההצגות הקרובות: 19/3, 21-22/3, 20-21/6