האורות מתעמעמים. התרגשות אדירה אופפת את האולם רחב הידיים של היכל התרבות; אחרי ציפייה רבה (ואיחור קטן), שחקנית לבושה ורוד שעל שפתיה מרוח אודם כהה יוצאת מלפני הווילון, פותחת את פיה ושרה בקול ענק את שיר הפתיחה, Science Fiction. הקהל הנרגש מכיר כל שורה, כל מילה, כל ניואנס. מאות האנשים שפקדו אמש את "מופע האימים של רוקי" כללו, כיאה למופע קאלט אמיתי, צופים מכל הסוגים – צעירים ומבוגרים, גברים, נשים וכל הסקאלה שביניהם, מעריצים מושבעים או חובבים נלהבים, ואפילו היו כאלו שהגדילו לעשות ובאו מחופשים ומאופרים לעילא. וכולם הסכימו על דבר אחד: הלילה מגיעים למסיבה אמיתית.
מחזות זמר מושקעים שעולים בארץ הם תמיד סיבה למסיבה, אבל הפעם מדובר בחגיגה כפולה: גם הצגה של מחזה אהוב במיוחד, וגם ביקור של חברי הקאסט המקורי מהווסט אנד, רובע התיאטראות הלונדוני הנחשב. לצוות המופע הצטרף גם ליהוק מקומי בדמות יובל כספין, שעושה עבודה מצוינת בתור המספר יודע-כל. בזמן שהמופע מתקיים באנגלית לכל אורכו, כספין מגיח מפעם לפעם כדי לספר הבהרות בשפת הקודש; לא די בכך, וגם שני מסכים שניצבים בצידי הבמה מספקים כתוביות עבריות וגם צילום תקריב של הבמה לטובת המושבים הרחוקים.
"מופע האימים של רוקי" לא דומה לשום דבר שראיתם אי פעם בעבר; זה נכון גם לסרט וגם למופע. להיות קהל ב"רוקי" זה להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה, לא רק כצופה מהצד - אלא כמשתתף פעיל בהופעה. וכך היה גם במופע אתמול, בו הצופים שרו עם השחקנים על הבמה, ולאורך כל ההצגה צעקו הערות לשחקנים, ירדו על הדמויות וזעקו בהתלהבות.
כך, הקהל שר כל מילה ומילה של "דאמיט ג'נט" וחבריו. בשיר ה-Time Warp רבים עמדו לרקוד על פי הוראות ההפעלה, ורגע השיא נרשם עם There's a Light - במהלכו היושבים בקהל הוציאו טלפונים ופיזזו עם הפנסים דלוקים בקצב המוזיקה (כנראה החוויה המרגשת ביותר במופע המוטרף). חדי העין שמו לב לעוד שתי יציאות מצחיקות נורא שהתסריט הישראלי של הקרנות הקאלט מציע: בשלב מסוים בסיפור ג'נט קוראת בבכי, "אילו לא היינו יוצאים למסע הזה, אילו המכונית שלנו לא הייתה מתקלקלת, אילו רק היינו בחברת חברים או אנשים שפויים -", והקהל מתחיל לשיר "די דיינו", כן, זה מההגדה. הקטע השני שייחודי לתסריט המעריצים הישראלי הוא באחד מהשירים האחרונים במופע - I'm Going Home, בו הקהל שר דווקא את "עוף גוזל", בחיבור שעובד מושלם עם המנגינה המקורית.
קשה לדמיין את "רוקי" בלי סוזן סרנדון וטים קארי, זה נכון, אבל הקאסט הבריטי עושה עבודה לא רעה בכלל ומצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהועמדו לו. כריסטיאן לאברקומב הוא ליהוק מושלם לריף-ראף, ומג'נטה של סוזי מקאדם, שקצת פחות דומה פיזית למקבילתה מהסרט, מכפרת על כך בקול ענק ובמלא כריזמה. גם היילי פלאהרטי מציגה יכולות ווקאליות מרשימות בתור ג'נט, ובצר אודובה מוכיח שבראד האשכנזי והשרוכי יכול לעבוד לא פחות טוב בתור גבר שחור ורחב יותר. אבל מי ש"גונב את ההצגה", במרכאות כפולות ומשולשות – כי זה מאז ומעולם היה המופע שלו ושלו בלבד – הוא פרנק נ' פורטר, בגילומו של סטיבן ווב. הוא רוקד, שר, רץ ונטרף על הבמה, במופע מהסוג שרק ווסט אנד (וברודווי) יכולים לספק.
ממש כמו הקאסט, גם התפאורה יובאה במיוחד מווסט-אנד, אבל היא פחות מרשימה ממה שהייתם מצפים לו במופע בינלאומי מבריטניה. לאורך המופע, שאורך כשעתיים, הרקעים הופכים והולכים מורכבים יותר; מתפאורה ילדותית ונאיבית בסצנת הפתיחה, ובמקביל להתבגרות המינית המואצת של בראד וג'נט, גם הרקע הולך ונהיה מורכב יותר ויותר. גם בסוף המופע התפאורה לא נהפכת לאיזה ספקטקל משגע, אבל היא בהחלט משרתת את הסיפור - ובכלל, היה יכול להיות משונה למדי לראות שהמופע הזה מקבל תפאורה מפוארת שלא תואמת את האירוע שלשמו התכנסנו. ובסך הכל, ב"רוקי" כמו ב"רוקי" – התפאורה היא לגמרי לא הסיפור.
כשחושבים על זה, זו בחירה משונה לערוך אירוע כמו "מופע האימים של רוקי" באולם קונצרטים כמו היכל התרבות. יש בזה המון דברים טובים, כי בסופו של דבר, ההפקה הגיעה לכאן לשבוע בלבד – ואם כבר יש את ההזדמנות, רצוי שכמה שיותר אנשים יצפו בהצגה. כמו כן, מזגן באוגוסט זה מאסט. מצד שני, האווירה המעונבת של היכל התרבות לא אפשרה ל"רוקי" לממש את הפוטנציאל שלו במלוא הדרו ולהפוך לחוויה קאמפית ופרועה פר-אקסלנס. אבל למרות שבאופן טבעי הוויב הייחודי הורגש קצת פחות בשורות הרחוקות - כל זה השתנה כשבסוף המופע (המדכא יותר, בהתאם לסיפור שלשמו התכנסנו), הקאסט עלה בפעם האחרונה על הבמה וביצע פעם נוספת את ה-Time Warp ואת Sweet Transvestite. אז כבר באמת כל הקהל עמד, רקד ושר במלוא הגרון, ולבסוף גם נשאר לבד למיני-מסיבה כשהשחקנים ירדו מהבמה והשאירו את הצופים לבד עם המוזיקה האהובה. ומצד שני, למרות שזו לא בדיוק הייתה חוויה אינטימית מטורפת, אי אפשר שלא להודות: אם מישהו היה מסוגל להפוך את היכל התרבות בתל אביב לתיאטרון פרינג' חושני וחוצני, אין ספק שזה רק "רוקי". אין כמוהו בעולם.
"מופע האימים של רוקי", היכל התרבות תל אביב, מה-2/8/22 ועד ה-22.8.27. להזמנת כרטיסים