כולם יודעים שמאור זגורי הוא בין היוצרים הצעירים המוכשרים והמסקרנים בארץ. הוא הרוויח את הטייטל הזה ביושר בזכות סדרת הטלוויזיה המצוינת שלו "זגורי אימפריה" וגם בזכות ההברקה שכתב וביים לבוגרי בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, "הומאז'". בהפקה החדשה של בוגרי סמינר הקיבוצים שמציגה בימים אלו בתיאטרון הבימה, זגורי מקיים את ההבטחה הגדולה פעם נוספת כשהוא מפרק לגורמים ומרכיב מחדש את היהלום שבכתר של וויליאם שייקספיר האגדי, "המלט".

על הנייר, הטייק המרדני של זגורי לשייקספיר יכול להישמע די יומרני. דרוש הרבה אומץ כדי להתעסק עם אחד המחזות המוכרים (והממוחזרים) ביותר בהיסטוריה ולנסות לברוא מתוכו יצירה חדשה לגמרי. מילא לא להציג אותו כהלכתו בגרסתו המסורתית, אבל בשביל להיכנס באמ-אמא של שייקספיר צריך ביצים גדולות מאוד. ובכן, זגורי מוכיח שיש לו כאלה כשהוא יוצר רמיקס מודרני לקלאסיקה השייקספירית. בעיבוד החופשי של זגורי לתרגום של ט. כרמי הוא מרשה לעצמו לחבר רסיסי טקסטים של דמויות ולתפור מהם מונולוג לדמות אחרת, להוסיף למחזה סצנת אונס, לשנות את סצנת הסיום (ספוילר: המלט לא מת!), ועוד להכניס לתוך כל זה המחזה פרועה של "מלך האריות" של דיסני. זגורי אף משמיט מהציטוט המפורסם "משהו רקוב בממלכת דנמרק" את המילה דנמרק כי המלט שלו לא קשור למקום – הוא כלל-אנושי.

המלט (צילום: מיקי אלון,  יחסי ציבור )
שייקספיר פינת דיסני | צילום: מיקי אלון, יחסי ציבור
זגורי לא מפסיק להפתיע בפרשנות החדשנית והמרתקת לטרגדיה השחוקה. טביעת האצבע הייחודית שלו משתקפת מכל רגע שקורה על הבמה, ועם כל הכבוד לאנסמבל השחקנים המרשים של סמינר הקיבוצים, זו בראש ובראשונה הצגה של במאי. גם חווית הצפייה באולם ברטונוב, שבנוי כמו אמפיתיאטרון קטן ללא מרחק אסתטי, תורמת מאוד לשלל הלהטוטים על הבמה.

למי שעדיין לא מכיר את קורותיו של הנסיך המהורהר והמעורער מדנמרק צפוי מפגש מענג אך שונה לחלוטין מזה של מי שמכיר את המחזה היטב בגלל הבחירות הלא צפויות של זגורי. זה קורה מיד בתחילת ההצגה, עצם הליהוק של המלט עצמו, שלרוב מגולם על ידי שחקן רזה (מקנת בראנה ועד איתי טיראן), בעוד שאצל זגורי הוא כבד משקל אך קליק כמו נוצה בתנועתו. את כל תפקידי הנשים בהצגה מגלמים גברים, ממש כמו בתיאטרון השייקספירי המקורי, אך יש גם שחקניות שמתפקדות כמקהלת זומביות שהיא רחשי ליבו, הרהוריו, שיגעונותיו וקול מצפונו של המלט. הן למעשה מדברות את הטקסט שלו, לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בסינק מושלם. המונולוג המפורסם והמצוטט ביותר של המחזה ("להיות או לא להיות?") מבוצע על ידן מהסוף להתחלה בעוד השחקנים על הבמה ממחיזים את העלילה בפנטומימה בהילוך מהיר לאחור. הרגע התיאטרוני הנדיר הזה, המכשף, הוא לכשעצמו סיבה ראויה להגיע להבימה ולצפות ביצירה יוצאת הדופן של זגורי.

המלט (צילום: מיקי אלון,  יחסי ציבור )
בראש ובראשונה הצגה של במאי | צילום: מיקי אלון, יחסי ציבור
גם ב"המלט", כמו בהפקה הקודמת של זגורי, הוא משתף פעולה עם מירי לזר שאחראית גם לכוריאוגרפיות המרהיבות וגם לפסקול המשובח והמדויק. ההצגה עמוסה בקטעי מוזיקה ומחול מסוגננים וקסומים לא פחות מהטקסט הפיוטי של שייקספיר. הקטנוניים יוכלו לקרוא לשואו שזגורי מספק לקהל גימיקי או ניסיון להתאים את המלט לדור האייפון בעל הפרעות הקשב, אך כל שינוי בעיבוד של זגורי מנומק היטב וניכר המחקר המעמיק שהושקע בתוכו. המלט של זגורי הוא עגול מתמיד לא רק בממדיו, ובן יוסיפוביץ' שמגלם אותו מתעלה מעל כל הקאסט המוצלח למדי שלצידו (יש יותר ויש פחות, אבל בסך הכול הרמה אחידה). האינטרפרטציה המיוחדת במינה שלו לנסיך שיוצא מדעתו גורמת לאמפתיה אדירה, הוא מצליח לגעת ללב ולצמרר מפחד בו זמנית. עם חיוך מטורף מהול באינפנטיליות ומבט מקפיא, יוסיפוביץ' מהפנט בכל שנייה שהוא נמצא על הבמה. 

הבחירה המבריקה להשתמש ב"מלך האריות", שבעצמו מבוסס על עלילת "המלט", בתור ההצגה שהמלט ממחיז יחד עם רוזנקנרץ וגילדרנשטרן יוצרת עוד רגע שממנו ייהנו במיוחד מטיבי הלכת. בדיוק כמו "מלך האריות" המלט של זגורי ידבר אל כולם – הוא קומוניקטיבי למרות השפה הסו-קולד גבוהה, הוא מאוד משעשע וגם מצליח לרגש. לפעמים ההצגה חוטאת קצת בצרחנות יתר ובהיסטריה מוגזמת ואולי אפשר היה להדק אותה יותר ולקצץ ממנה רבע שעה (בכל זאת, שעתיים בלי הפסקה), אבל בינינו, גם המחזה המקורי לא באמת מושלם. ללא ספק מדובר בפנינה מרעננת שבהחלט שווה ביקור ורק עושה חשק לראות עוד מהקסמים של מיסטר זגורי הצעיר.