צריך להוריד את הכובע בפני תיאטרון חיפה על הבחירה הנועזת להעלות קומדיית אבסורד כמו "בומרנג" בימינו. תיאטרון האבסורד אף פעם לא היה קל לעיכול לקהל הרחב, גם יצירות המופת של בקט ויונסקו לא יצחיקו כל אחד, ובימים שנדמה שהמנהלים האמנותיים מנסים ללכת על בטוח, דווקא הבחירה ב"בומרנג" בהחלט ראויה לשבח. על בימוי המחזה המקורי ביותר של רוני סיני הופקד ניר ארז, שחתום על אחת הקומדיות היותר מצחיקות שנראו כאן על המסך, "אחד העם 1". לתפקיד הראשי לוהק אוהד קנולר ולצדו מככבת לירית בלבן, מהשחקניות היותר מצחיקות בארץ. לכאורה להפקה יש את כל מה שצריך בשביל לזרוח, אבל משום מה זה לא קורה.
האלגוריה החמצמצה על חייו הזניחים של צחי ציגלר, אנטי-גיבור אולטימטיבי שחווה את משבר גיל ה-40 יחד עם אשתו הזעופה צהלה, מתחילה כבדיחה לא מצחיקה במיוחד. ציגלר מתמקח עם ברנש מסתורי שתום עין בשם רובק, אותו מגלם נורמן עיסא (אמג'ד בשבילכם), על רכישת טייפ מנהלים משומש. כדי להוכיח לו שהוא ראוי להנחה, הוא מתעקש להביא אותו לביתו ולהציג לו את מסכנותו ועליבותו. הסיבה שציגלר התפרן נואש לרכוש את הטייפ: להקליט לעצמו מסרים תת הכרתיים שיהפכו אותו לעשיר ומאושר. חבר מהתיכון שהפך למיליונר סיפר לו שזה מה ששינה לו את החיים וציגלר המיואש מחייו רוצה גם. המשבר שציגלר עובר רק מחריף בהמשך, הוא עוזב את הבית ומחליט לרדוף אחרי החלומות שנטש מאחור – להנהיג להקת רוק ולהשיג את הבלונדינית שהיה מאוהב בה בתיכון. על פניו זה נשמע קצת מטופש, ואכן ההצגה לא חפה מרגעים שטותיים למדי, אבל מעבר לסיפור המופרך המחזה נכנס לעובי הקורה של שאלת תכלית קיומו של האדם ומשמעות החיים. נשמע כבד? גם מרגיש.
ואולי זו הבעיה של "בומרנג". ההצגה מנסה לרקוד על שתי חתונות בו זמנית, ובסוף נשארת קירחת מכאן ומכאן. היא לא לוקחת את עצמה (או אותנו) ברצינות אבל במקביל גולשת לדיון בפילוסופיות קיומיות ברצינות תהומית. חוסר היציבות שלה בין הקליל למכביד גורם לתוצאה סופית לא מאוזנת. משהו בזרימה הכללית של כל מה שקורה על הבמה לא עובד, והרבה מהפאנצ'ים מתפספסים בגלל זה. הקומדיה לא באמת מצליחה להצחיק והדרמה לא באמת מצליחה לרגש. בנוסף, המחזה סובל משלל לא מבוטל של קלישאות בדיחות צפויות מראש, מהסוג שניתן להשלים את סופן הרבה לפני שהגיע. חבל שמחזה עם אמירה כל כך שונה ומרעננת, שיוצא נגד המיינסטרים והקלות הבלתי נסבלת של הגירושים בימינו ומזהיר מפני המחיר הכבד שלא תמיד משתלם לשלם, הולך לאיבוד בגלל שרוב הבדיחות שלו פשוט לא מספיק מצחיקות – אבל זה מה שקורה.
אוהד קנולר אמנם מאוד משכנע במראה החיצוני שלו כציגלר המוזנח והרופס, אבל הביצוע התזזיתי שלו מרגיש מאולץ ובעיקר מתאמץ מדי. יש לו כמה רגעים חינניים אבל בהתחשב ביכולותיו, זה לא יהיה תפקיד שיזכרו לו. גם אפרת ארנון, שמגלמת את נטלי, נערת החלומות של ציגלר מהתיכון, ויואב הר לב כגולדי החבר מהתיכון, לא ממריאים עם התפקידים לגבהים מרשימים במיוחד. לעומתם, לירית בלבן היא קרן אור מאוד משמעותית על הבמה. בלבן מסורה לחלוטין בכל עווית פנים זעירה שלה לתפקיד האישה הכבויה שקמה לתחיה והיא גם אחראית לרוב הצחוקים של הקהל. גם נורמן עיסא עושה מלאכתו נאמנה וניכר כי הוא מאוד נהנה לגלם את דמותו השטנית.
נטע הקר פתרה באופן מרשים את המעברים בין החללים השונים על הבמה בתפאורה נקייה, מסומנת ומינימליסטית, שמאוד מתאימה לרוח המחזה. מעצב התאורה זיו וולושין הפליא לפצח את זריקת הבומרנג לעבר הקהל המסונוור, ובמגע קל של אור צבעוני הפך את בית החולים שהיה כמעט נטול פרטים לעולם ומלואו. הפזמונים שחיבר רן בגנו ללהקת הרוק של ציגלר נשמעו חובבניים ורעים לתפארת, וזו בדיוק הייתה המטרה. כמו אותם פזמונים, כך גם ההצגה עצמה מנסה לעשות דווקא, להתריס ולהציק בכדי לעורר אותנו. בפועל היא לא מצליחה לעורר (ושלא נדבר על קתרזיס), ואז היא סתם יוצאת מטרידנית.