את סרט הפולחן "פריסילה מלכת המדבר" משנת 1994 ראיתי בקולנוע 6 פעמים. חבר של המשפחה ניהל בזמנו את בית הקולנוע שנסגר לפני שנים ב"גן העיר" התל אביבי, ואמר לי להרגיש חופשי לבוא מתי שבא לי, ואכן הרגשתי חופשי. מאוד חופשי. הסרט הוקרן שם לאורך כמה שנים, תופעה נדירה בבתי הקולנוע בארץ, ואני דאגתי לפקוד אותו שוב ושוב. מעבר לכל הגלאם והנוצות והנוצצים המהפנטים, היצירה הקולנועית הזו היוותה אבן דרך בשבילי ובשביל מיליונים אחרים ברחבי העולם. "פריסילה" תרמה לעיצוב הזהות שלנו והפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותנו. זו הייתה ההיכרות הראשונה של רבים מאיתנו עם עולם הדראג, ולא רק ש"פריסילה" אפשרה לחלקנו לקבל ולחבק את הצדדים הקוויריים שלנו, היא אפילו עודדה אותנו לחגוג אותם.
וכעת, אחרי קצת יותר מעשרים שנה, כשההפקה המקורית של המחזמר הלונדוני הגיעה להיכל מנורה מבטחים בתל אביב, בקהל של ההצגה הראשונה אמש (שני) יכולתם למצוא בין כל הבנות והגייז גם זאטוטים מתחת לגיל 12 שבאו עם ההורים. כן, דראג כבר מזמן לא מאיים על סטרייטים ומסתבר שהוא אפילו עונה לתקן 'לכל המשפחה'; אם פעם הוא היה אוונגרדי ומחתרתי, היום הוא שוחה בזרם המרכזי בלי למצמץ. אז נכון, "פריסילה מלכת המדבר" אמנם מוגדרת כמחזמר, אבל בראש ובראשונה מדובר במופע דראג אחד גדול – ולא סתם עוד מופע דראג, כנראה המושקע והמרהיב ביותר שהזדמן לי לראות בחיי.
עוד הפתעה משמחת שמצפה לכם בהפקה היא השדרוג שקיבל הפסקול הבלתי נשכח של הסרט. ללהיטים הקלאסיים של הסרט ("I Will Survive" ושות') הצטרפו עוד להיטי ענק מהסבנטיז והאייטיז - I Say a Little Prayer, Hot Stuff, Venus ,Girls Just Wanna Have Fun ,Don't Leave Me This Way ואפילו Always on My Mind של אלביס ומחרוזת שירי קיילי מינוג, הם רק חלק מהסט ליסט החדש והמרנין. יש כמה הפקות מוזיקליות מאוד מוצלחות לצד כאלו שפחות מתרוממות, אבל עם שירים כל כך משמחים איך אפשר להתלונן? הנאמברים מתוקתקים היטב, הן מבחינת כוריאוגרפיה והן מבחינת ביצוע קולי, התזמורת עצמה מצוינת והשואו כולו ברמה גבוהה. אחרי הביזיונות האחרונים שייבאו לארץ כמו "מאמא מיה" ו-"קאטס", "פריסילה" לגמרי עוברת כספקטקל. היא בדיוק במידה שהיא צריכה להיות: גדולה מהחיים.
מה שגורם לדונובן להחוויר עוד יותר הוא שני השחקנים המצוינים שלצידו: סיימון גרין בתור ברנדט הדיווה המזדקנת שמצליחה להכניס קצת נשמה לתוך השואו הנוצץ אך חלול ברובו, ואדם ביילי כפלישיה הצעירה והבועטת שמפליאה באיכויות הקוליות וגם התנועתיות שלה. לצד שניהם דונובן נראה כמו קוריוז חביב ותו לא, אבל לפחות משמש כמעיין שופע לדאחקות קיילי משעשעות שנשזרו בטקסט המחודש, פלוס אזכור מפורש של שמו כשפלישיה מתוודה: "אני הייתי מעריצה של ג'ייסון דונובן". בכלל, האדפטציה הבימתית של התסריט מפתיעה עם לא מעט רפרנסים משעשעים לסרט למיטיבי לכת ועוד מיני חידושים (אעצור כאן כדי לחסוך מכם ספויילרים).
הפספוס הטכני של המארגנים הישראלים הוא בבחירה להקרין תרגום על המסכים במקום את מה שקורה על הבמה. בהיכל גדול כמו מנורה מבטחים אם אתם לא יושבים באורכסטרה, אתם לא באמת רואים את פני השחקנים, וחבל. בנוסף, אם אתם כבר מקרינים תרגום על המסכים, תדאגו שהוא לפחות יהיה מתוזמן כראוי עם מה שנאמר על הבמה, אחרת זו פשוט הטרדה לשמה.
