אוויטה: שירי מימון ורן דנקר בתפקיד חייהם

"אוויטה" היא אולי אופרת הרוק הטובה ביותר בכל הזמנים. שיתוף הפעולה בין שני אשפי מחזות הזמר, המלחין אנדרו לויד וובר והמחזאי טים רייס, כבר הניב שני להיטי ענק, "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" (1968) ו"ישו כוכב עליון" (1970), ואז הם הקימו לתחייה בשנת 1976 את דמותה המיתולוגית של אווה פרון. 40 שנה עברו, ועדיין לא נכתבה אופרת רוק מפוארת ממנה. שלא יהיו טעויות, לא חסרים מחזות זמר טובים יותר, אבל בז'אנר הספציפי הזה, בו כל הדיאלוגים והמונולוגים מושרים ממש כמו באופרה רק לצלילי מוזיקת רוק מודרנית, ל"אוויטה" אין מתחרים.

אוויטה (צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור ) — קצת חוצפה והרבה אבק כוכבים | צילום: דניאל קמינסקי, יחסי ציבור

המחזמר מציג את עלייתה ונפילתה של אווה פרון, שחקנית ענייה שהגיעה מעיירה קטנה בארגנטינה לעיר הגדולה בואנוס איירס והתקדמה דרך רומנים רבים עד למיטתו של קולונל חואן פרון בשנת 1943. היא הייתה בת 24, הוא בן 48. הרבה בזכות שידורי התעמולה הרדיופוניים היעילים שלה וקסמיה באופן כללי, פרון עלה לשלטון והפך אותה לגברת הראשונה של ארגנטינה. אהובת העם ואויבת החברה הגבוהה שסירבה לקבל אותה, אווה חלתה בסרטן וזכתה למעמד של קדושה אחרי לכתה בגיל 33. רייס ולויד וובר העניקו את תפקיד המספר למהפכן החברתי הנערץ צ'ה גווארה, שמספק את הזווית הביקורתית והמחאתית גם על ההיבט הפוליטי וגם על הרומן שופע האינטרסים של אווה וחואן. צ'ה מציג את הסאבטקסט של סיפור הסינדרלה הארגנטינאי.

בשנת 1990 כבר נולדה לה אוויטה עברית ראשונה אותה גילמה ריקי גל, ובשנת 1996 אפילו זכינו לגרסה קולנועית מרהיבה בבימויו של אלן פרקר ובכיכובה המופלא של מדונה. תיאטרון הבימה היה צריך סיבה מספיק טובה כדי להשיב את "אוויטה" חזרה לבמה. ובכן, מתברר שהייתה לו סיבה מצוינת – הליהוק של שירי מימון.

הבמאי המוכשר משה קפטן, שמתמחה במחזות זמר וחתום על השלאגרים הכי גדולים בשנים האחרונות, לא יכול היה למצוא זמרת מתאימה יותר לתפקיד. כישורי המשחק שלה אמנם מעט מוגבלים אבל הי, לא יותר מאלו של מדונה, ומאחר והתפקיד מושר לכל אורכו הוא דורש בראש ובראשונה את הקול ואת המראה הנכון. למימון יש את שניהם. זה לא סוד שהיא אחת הווקאליסטית הטובות בארץ, ומעבר לכך, יש לה את אותה אמביציה ודרייב חייתיים של אווה פרון, מגובים בכריזמה אדירה שגורמת לה להיראות ענקית על הבמה למרות שבפועל היא ממש פצפונת. במשך שעתיים ועשרים מימון משפריצה אבק כוכבים בכמויות, נותנת לתפקיד את כל נשמתה ומבצעת אותו בצורה כמעט מושלמת (היא פחות משכנעת בסצנות הגסיסה בשידור הרדיו האחרון ובשיר הקינה). אין ספק שלעת עתה מדובר בתפקיד חייה.

גם רן דנקר מכשף את הקהל בתפקיד הטוב ביותר בקריירה הקצרה שלו בביצוע מרתק לדמותו של צ'ה. דנקר נשמע טוב מאי פעם וניכר כי עשה דרך ארוכה מאז ימי "השיר שלנו" עם המניירות של כוכב פופ ותקופת הפלייבק של הפסטיגלים. מעבר לקול החזק והנעים שלו, הוא מגיש כל שיר בדיוק רב עם הקפדה על כל מילה, הוא אמין לחלוטין ובמעט שכבר מזדמן לו לרקוד, דנקר כובש ומשאיר טעם של עוד. אקי אבני די מחוויר לצידם בתפקיד חואן פרון ולא באמת מיישר קו עם שאר הקאסט מבחינה ווקאלית. רפי ויינשטוק לעומתו, מפגין מכישוריו הווקאליים המכובדים בדמות מגאלדי המאהב הראשון של אווה והדובדבן שבקצפת הוא הסולו היחיד של רויטל זלצמן הנפלאה, שמגלמת את הפילגש הצעירה של פרון שנזרקת על ידי אווה מביתו. הביצוע המשתק שלה ל"עוד חותמת על המזוודה" בשילוב עם הכוריאוגרפיה המצמררת והרלוונטית להחריד שקורצת לעלילות אלנבי 40, הוא הרגע המרגש ביותר בהצגה.

אחרי שעשה מטעמים מהריקודים הסלוניים הקלאסיים של "גבירתי הנאווה" והכניס רוח פראית ומודרנית לריקודי ההיפים של "שיער", הכוריאוגרף הגאון אביחי חכם חזר לשתף פעולה עם קפטן והמציא מחדש את התנועה של "אוויטה". כשחכם מערבב לתוך הטנגו הארגנטינאי המסורתי נגיעות של סלסה חריפה ופצפוצים של פלמנקו לוהט, התוצאה היא מנת גורמה של מטבח פיוז'ן לטיני מהסוג שלא אוכלים כל יום. מהקצב הממכר של "בואנוס איירס", דרך ריקוד עלייתו לשלטון של פרון ב"אמנות הפוליטיקה" ועד הסחרור הגועש של "והכסף פשוט נשפך" והוואלס הסקסי של אווה וצ'ה – הכוריאוגרפיה לא מפסיקה לחדש ולהפתיע, היא מפורטת והיא מוקפדת והיא חלק מאוד דומיננטי מהסיבה שההפקה הזאת מרגישה כמו קפיצה לברודוויי.

התפאורה של במבי פרידמן הצטיינה בעיקר בנאמבר "בואנוס איירס" והבחירה המפתיעה לפתוח את הקאסה רוסאדה ולקרב את אווה אל העם ב"אל נא תבכי, ארגנטינה" הייתה מבריקה. גם לקרן גרנק היו שלל הברקות בעיצוב התאורה. העיבודים המוזיקליים של יוסי בן נון היו ברובם חסרי מעוף ונשארו מאוד נאמנים למקור, למזלנו המקור הוא בכל זאת יצירת מופת. כמו כן, משחקי הקולות בפזמון של "שלום ותודה" לא הרמוניים וגורמים לו להישמע כמו זיוף והדקדקנים ישימו לב שיש יותר מדי רגעים שמימון נאלצת לשיר נמוך מכפי יכולתה.

מעצבת התלבושות ילנה קרליך אמנם עשתה עבודה יוצאת מן הכלל עם מאות התלבושות התקופתיות שמחליפים על הבמה עשרות המשתתפים, אך משום מה דנקר, שאמור לנדוף ממנו ניחוח של מאהב לטיני מחוספס (ד"ש מאנטוניו בנדרס וריקי מרטין שגילמו את התפקיד), לובש לאורך כל ההצגה מכנסיים גדולים מדי שלא הולמים אותו ואף גורמים לו למראה מגושם. גם ככה המתח המיני בין אווה לצ'ה יחסית מאופק ומעומעם בהפקה הזו, המכנסיים האלו בטח לא עוזרים. אף פעם לא מאוחר להמציא אלטרנטיבה. רק אומר.

למרות שההפקה החדשה של "אוויטה" לא מושלמת, כנראה שבכל זאת מדובר במחזמר הכי טוב בארץ. קפטן התעלה על עצמו ויצר הפקה שעושה חסד רב ליצירה המקורית, עומדת בסטנדרטים בינלאומיים ומצליחה להציב רף חדש לז'אנר מחזות הזמר בישראל. בידור איכותי במיטבו. אתם מוכרחים לטעום מהקסם הצרוף של "אוויטה", ולו רק בשביל לחזות במימון ודנקר בשיא תפארתם.

מצאתם טעות לשון?