יש משהו קצת מוזר בלהעלות את "ינטל" בישראל. מצד אחד, זה המקום הטבעי להציג בו סיפור על בחורי ישיבה ופלפולי יהדות פולקלוריסטיים. מפרקי "פרפר נחמד" בילדותנו עד הצגות רפרטואריות בבגרותנו, מעשיות של העיירה היהודית הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, ואין שחקן שמכבד את עצמו שעדיין לא יצא לו לדשדש על במה כלשהי עם זקן מלאכותי וקפוטה ולמלמל "אוי געוואלד" לקול צהלות הקהל.
מצד שני, אישה עם טלית. זה לא רק דימוי עם משמעות פמיניסטית, בישראל יש לו גם משמעות פוליטית מאוד מסוימת. כשהילה שלו (שמגלמת את ינטל במחזמר) מתעטפת בטלית, קשה שלא להעלות על הדעת את נשות הכותל, שנראות כך בדיוק, וסופגות כל כך הרבה שנאה מהמיינסטרים הישראלי. כי אנחנו יכולים לבלוע פמיניזם - אצלנו נשים לוחמות בצבא כבר שנים וזה דווקא מקור לגאווה לאומית - אבל רפורמים זה סדין אדום. מה הפלא שכשרוני דלומי העלתה לאינסטגרם תמונה ראשונה שלה כינטל, כשההפקה רק יצאה לדרך לפני חצי שנה, היא ספגה תגובות כמו "חילול השם" ו"שישרפו כל מי שמזלזל ככה בתורה". בארצות הברית, "ינטל" היא אולי אגדה חמודה מפעם, אבל בישראל זה עדיין ההווה: אישה עם טלית, שרוצה להניח תפילין, היא סכנה לעם ישראל.
אבל המחזה של "ינטל" קצת מחמיץ את הסוגיות הנפיצות האלה, ומתמקד בהיפוך המגדרי שבו עסק הסרט המקורי (והסיפור המקורי): אישה שמשתוקקת ללמוד תורה, ומתחפשת לגבר כדי להגשים את חלומה. שזה עדיין חמוד, קצת כמו "מולאן" של דיסני, לא מעורר יותר מדי בלגנים אקטואליים.
בכלל, "ינטל" של תיאטרון הבימה היא קצת סרט דיסני בעצמה: השחקנים מתנהלים כמו בהצגת ילדים, עם הגזמות קומיות ואינטונציה מוגזמת, כאילו באמת מדובר בשעת סיפור של "פרפר נחמד" על יוסף מוקיר שבת. הילה שלו, שהחליפה את רוני דלומי בהצגה שראיתי, שרה נהדר אבל הינטל שלה חמודה וקופצנית מדי, ינטל של פסטיגלים. טוב שלא הוספתם לה גם איזה סנאי מדבר מצחיק על הכתף שישמש אתנחתא קומית. גם אלכס קרול, שמגלם את אביגדור, זז ומדבר כמו בהצגת ילדים, וזה מרגיש כמו הוראה מכוונת - אחרת למה התעקשו שאביגדור של הבימה יהיה בלי זקן? הרי לתלמידי ישיבה חרדיים בגילו תמיד יש זקן, והוא עצמו תוהה על כך שלינטל אין זקן, משמע - לו עצמו אמור להיות. אבל בהצגת ילדים אי אפשר לתת לגיבור זקן מבאס, הוא צריך להיות מגניב וצעיר. וכך אנחנו מקבלים גם אביגדור של פסטיגלים, מה שהופך את הרגעים החרמניים שלו - כמו הסצנה שבה הוא מדגים איך הוא מאונן - למביכים במיוחד.
שיא ההתיילדות מגיע בסצנת החייטים, עם בחירה אמנותית מוזרה במיוחד. בסרט של ברברה סטרייסנד, כל השירים כולם הם למעשה הקול הפנימי שלה, הרהורים מוזיקליים חשאיים על רקע ההתרחשות, בניגוד למיוזיקלס ההוליוודיים הרגילים שבהם בכל נאמבר כולם עוצרים כדי לקפץ יחדיו. זה הייחוד של "ינטל" כמחזמר, המוזיקה היא לא כלי בידור אסקפיסטי כדי לרפות את המתח בעלילה, היא מונולוג הנשמה הסודי של ינטל. מאוד מינימליסטי, מאוד יהודי. ב"ינטל" של הבימה, משום מה, גם החייטים - מה זאת אומרת איזה חייטים? שני החייטים שמופיעים לחמש דקות כדי לתפור לינטל מכנסיים - מקבלים שיר משלהם. ולא סתם שיר, שיר ברודוויי מנופח ומוחצן, עם ריקוד קאן-קאן מוגזם, כמעט ציפיתי לשורת רקדניות שתופיע שלובת זרוע מאחוריהם ותעיף קונפטי. החייטים עצמם הפכו בגרסת הבימה לדמויות משעשעות של הומואים, כי מה יותר משעשע מהומואים, יש להם קול מצחיק כזה וגינונים מוגזמים וצבעוניים. וזה בסדר להחליט להפוך את "ינטל" לפסטיגל, עם דמויות מוגזמות וריקודי ברודוויי, אבל אז אי אפשר שהתפאורה תהיה ספסל בודד ופמוט. אי אפשר שרוב השירים עדיין יהיו מונולוג נוגה ורגיש.
"ינטל" של הבימה היא כן הצגה מבדרת ומהנה, אפילו סוחפת - בקושי שמתי לב שלא הייתה הפסקה בכלל, ואגב, למה באמת אין הפסקה? - אבל קשה להתעלם מהתחושה שהיא עדיין לא סגורה על עצמה. היא לא יודעת אם היא רוצה להיות גדולה או קטנה. אינטימית ומינימליסטית, או מוחצנת ומנופחת. בוגרת ומינית, או ילדותית וחמודה. גבר או אישה. והיא צריכה לבחור מה היא, אחרת, זה מרגיש לא כמו גבר ולא כמו אישה, אלא פשוט כמו אישה בתחפושת גרועה.
"ינטל" מאת יצחק בשביס זינגר ולאה נפולין, בימוי רפי ניב, תיאטרון הבימה. המועדים הבאים: 11-16.8