סופר הולנדי מצליח, בן דמותו של המחבר איליה לאונרד פייפר, משתקע לפרק זמן בלתי מוגדר ב"גרנד הוטל אירופה": מלון בעל קסם ישן שקפא בזמן. שם הוא מבקש לברר לעצמו מה השתבש בסיפור האהבה שלו ושל קליאו, איטלקייה סוערת ויצרית שיחד איתה עבר להתגורר בוונציה. בעודו משחזר בכתב את תקופת התאהבותם. ואת הריגוש שחשו כשיצאו למסעות בעולם בעקבות ציור אבוד של קרוואג'ו, מתעוררת סקרנותו כלפי תולדותיו של המלון שבו הוא מתאכסן בהווה, דייריו ועובדיו.


פרק ראשון
המשימה

1

האדם הראשון שדיברתי איתו זה זמן רב, פרט לקומץ המילים המדודות שהחלפתי עם נהג המונית הזעוף בתחילת הנסיעה ובסופה, היה בחור צעיר רזה וכהה במדים אדומים ונוסטלגיים של נער מעלית. המונית חרקה על דרך החצץ בין עצי הדולב והתקדמה אל קצה שביל הגישה הארוך, וכבר מרחוק ראיתי אותו על מדרגות השיש לכניסה, שעמודים קורינתיים איגפו אותה משני צדדיה, יושב מתחת לאותיות הזהב שהרכיבו את שמו של גרנד הוטל אירופה. הוא ישב ועישן סיגריה וקם על רגליו כדי לעזור לי לשאת את המזוודות. כיוון שהצטערתי שבואי הפריע את הפסקת העישון שלו אמרתי לו שאפשר לחכות עוד רגע עם המזוודות שלי, שהייתה לי נסיעה ארוכה, ושגם אני הייתי רוצה סיגריה. הצעתי לו אחת מחפיסת ה'גולואז בר-ון בלי פילטר' שלי בצבע תכלת, והדלקתי לו אותה במצית הזיפו 'סוליד בראס' שלי. על כובע המדים שלו היה רקום בחוט תפירה מוזהב 'גרנד הוטל אירופה.' המונית התרחקה מאיתנו על פני החצץ, ואנחנו התיישבנו על מדרגות הכניסה המהודרת למלון המפואר מפעם, שבו התכוונתי להתגורר זמנית, ובמשך כמה דקות עישנו בשתיקה. ואז הוא פנה אליי. "אני מתנצל שאינני יכול לכבוש את סקרנותי", הוא אמר, "האם יורשה לי לשאול מאין אתה בא"? נשפתי את העשן שלי לכיוון ענן האבק הקטן שהמונית הותירה, בסוף שביל הגישה, היכן שהיער התחיל.

"יש כמה תשובות אפשריות לשאלה הזאת", אמרתי. "הייתי שמח לשמוע את כולן", הוא אמר. "אך אם זה תובע יותר מדי מזמנך, תוכל אולי לתת לי את התשובה היפה ביותר". "הסיבה העיקרית שבגללה הגעתי לכאן", אמרתי, "היא שאני מקווה למצוא את הזמן לתשובות". "אני מבקש להתנצל על שהפרעתי לך במשימה החשובה הזאת. עליי ללמוד, כמו שאדון מונטבלו תמיד אומר, שהסקרנות שלי יכולה להטריד את האורחים שלנו".

"מי זה אדון מונטבלו"? שאלתי.

"הבוס שלי". "הקונסיירז"?'

"הוא מתעב את המילה הזאת, למרות שהאטימולוגיה שלה מוצאת חן בעיניו. הוא לימד אותי שהיא נגזרת מהמונח cierges des ,comte רוזן הנרות. כל מה שאני יודע למדתי מאדון מונטבלו. הוא כמו אבא בשבילי".

"אז איך הוא רוצה שיקראו לו"? "הוא רב־המלצרים, d'hôtel ,maître אבל מעדיף את התואר מאיורדומוס, השר אשר על הבית, כי הוא כולל את המילה בית בלטינית ומפני שלדעתו התפקיד העיקרי שלנו הוא לדאוג שאורחינו ישכחו את המקום שקראו לו בית לפני שהגיעו לכאן".

"ונציה", אמרתי. בעוד אני הוגה את שמה של העיר, אפר הסיגריה נשר על מכנסיי. הוא הבחין בכך, ולפני שהספקתי למחות פשט את אחת הכפפות הלבנות שלו והקדיש את מלוא תשומת ליבו למטלת איבוק המכנסיים שלי בעזרתה. ידיו היו רזות וכהות.

"תודה לך", אמרתי.

"מה זה ונציה"? הוא שאל. "המקום שקראתי לו בית לפני שהגעתי לכאן, והתשובה היפה ביותר לשאלה הקודמת שלך".

"איך ונציה"?

"מעולם לא היית בוונציה"? שאלתי. "מעולם לא הייתי בשום מקום", הוא אמר. "רק כאן. לכן פיתחתי את ההרגל שמרגיז את אדון מונטבלו, להטריד את האורחים שלנו עם הסקרנות שלי. דרך הסיפורים שלהם אני משתדל לראות משהו מהעולם".

"לאיזה מקום קראת בית לפני שהגעת לכאן"? "למדבר", הוא אמר. "אבל אדון מונטבלו דאג שאשכח את המדבר. אני אסיר תודה לו על כך". מבטי נדד על פני האחוזה שהקיפה את המלון. את שדרת העמודים כיסה מטפס. אחד מאגרטלי החרס הגדולים שמתוכם גלשה בוגנוויליה היה סדוק. בין אבני החצץ צמחו עשבים שוטים. שלווה, אך זאת לא הייתה המילה הנכונה. השלמה. אכן, באמת, אפשר היה פשוט להשלים עם חלוף הזמן ועם אובדן כל הדברים. "ונציה היא העבר", אמרתי. "ואני מקווה שאדון מונטבלו יעזור גם לי לשכוח אותה". כיביתי את הסיגריה שלי בעציץ פרחים ששימש אותנו כמאפרה. הוא עשה אותו דבר וזינק לטפל במזוודות שלי. "תודה שאירחת לי חברה", אמרתי. "מותר לשאול לשמך"?

"עבדול". "נעים להכיר, עבדול". אמרתי לו את שמי. "בוא ניכנס פנימה ונתחיל".


2

גם אם לא הייתי מוכן מראש לקיומו של המאיורדומוס, לא היה אפשר שלא להבחין בו. ברגע שהצבתי רגל אחת מעבר למפתן מבצרו ומקדשו הוא ריקד לקראתי. הוא קיבל את פניי בכבוד, סלסולים וערבסקות רבים כל כך, שהיה ברור שיש לי עסק עם מקצוען. הוא למד מראש את שמי וציין בדיסקרטיות שהוא מודע לכך שאני מכנה את עצמי סופר. בעודו מתעניין בדאגה אם הנסיעה הארוכה לא הייתה תובענית מדי, שלף כבמטה קסם ממקום כלשהו מברשת בגדים קטנה והבריש את כתפי המקטורן שלי, ותוך כדי כך לא החמיץ את ההזדמנות להחמיא לי על גזרת החליפה שלי. הוא התנצל על החשדנות שבעולם המודרני שחייבה אותו להקפיד על הליכים רשמיים מסוימים, כאילו חש אחריות על הבריאה כולה, אבל הבטיח לי שוודאי נוכל למצוא את הרגע המתאים לכך מאוחר יותר, לאחר שאנוח מהמסע שלי.

כשאמרתי שלצערי אינני יודע עדיין כמה זמן אני מתכונן להישאר ושאני מקווה שזאת לא תהיה בעיה, הוא נפנף את דאגותיי במחוות יד אלגנטית ונשבע לי שזה כבוד למקום ותענוג אישי שלו לראות בי אורח, ושהוא יכול רק לייחל שהשמחה הזאת תארך זמן רב. לאחר מכן הוא רכן לעברי ואמר בלחש שהוא ודאי לא מעוניין להפוך זאת להרגל להתערב בעניינים שאינם עסקו, אך הוא לא היה יכול שלא להבחין שכפתור החפת השמאלי שלי אינו רכוס היטב, והוא לעולם לא היה סולח לעצמו אם כתוצאה מהדיסקרטיות שלו הייתי מאבד אותו. הוא שאל אם יורשה לו להוביל אותי אל הסוויטה שדאג שיכינו לי במיוחד. הוא היה בטוח שהיא תהיה לטעמי, אבל אם באופן כלשהו המקום לא יענה על דרישותיי, הוא אישית ידאג למלא מייד את כל משאלותיי הנוספות. הוא לקח לעצמו את החירות להזמין לחדרי שתייה קלה וחטיפים להתרעננות. האם ארצה להתלוות אליו?

אדון מונטבלו, המאיורדומוס של גרנד הוטל אירופה, הוליך אותי מאולם הכניסה, היכן שהיו ממוקמים דלפק הקבלה ועמדת השוער, דרך דלתות האלון הגבוהות אל האולם המרכזי הגדול שהיו בו עמודי שיש, וגרם מדרגות מונומנטלי הוביל ממנו אל הקומה העליונה. הוא התנועע על פני השטיח העבה כמחליק אמנותי על הקרח שמסוגל ללא שום קושי להפנות אליי את כל גופו כדי לספק לי הסבר או מידע, ועם זאת להמשיך ולנוע לאחור בלי להאט את הקצב. לולא הוסיף בעצמו מדי פעם תנועת פירואט קטנה כדי לאפשר לי לסגור את הפער בינינו, הייתי מתקשה לעמוד בקצב שלו. עבדול צעד בעקבותינו עם הכבודה שלי. "משמאל נמצאת הספרייה", אמר המדריך שלי, "ומאחוריה הסלון הירוק והחדר הסיני. באגף האחר שוכנים הטרקלין, אולם ארוחת הבוקר והמסעדה הצנועה שלנו, שם הזמנתי לך מקום קבוע ליד החלון עם נוף לפרגולה ולגן הוורדים, או מה שנשאר ממנו, ומעבר לו תוכל לצפות בבריכת הנוי מנצנצת. המזרקה, למרבה הצער, כבר לא בשימוש זה כמה שנים, אך אני יכול להבטיח לך שהטבחית שלנו תעשה כמיטב יכולתה כדי לפצות על החיסרון הזה". באולם הראשי הייתה תלויה נברשת עתיקה מרהיבה שהעתיקה את נשמתי. 

"אחת מיצירות הפאר שלנו", אמר המאיורדומוס, שהבחין בכל דבר, וגם בכך שהמנורה צדה את תשומת ליבי. "רק קשה מאוד לתחזוקה. ראית את הדיוקן מעל האח? אין ספק שאתה מזהה את תווי הפנים המרשימים והאציליים של ניקולו פגניני. אני הראשון שיסכים איתך שמבחינה אמנותית לא מדובר ביצירת מופת. צייר אותה אמן הגון ופחות מיומן, שאפילו בתקופתו לא היה ידוע כמי שהקדים את זמנו. אף על פי כן אנחנו קשורים אליו מאוד, מפני שהאמן צייר אותו כאן במקום הזה כפי שהוא נראה, כאשר הכנר הרב־אמן היה בשיא תהילתו והתארח במלון הזה בדרכו לתשואות שזכה להן בחצרותיהם של שליטי אירופה. הסיפור אומר שהוא התעקש לנגן קונצרט באולם הזה כאות תודה על מנת הסטייק ופטריות קנטרל שהוגשה לו כאן. מאז שונה שם המנה לסטייק פגניני, והיא מעטרת את התפריטים שלנו עד עצם היום הזה. אתקשה להציע לך הצעה טובה יותר ממנה לערב".

משמאל לאח היה תלוי אקוורל של כיכר סן מרקו בוונציה, שממדיו ואיכותו האמנותית היו צנועים. הופתעתי לראות את הציור הזה. הייתי בטוח שהמאיורדומוס הבחין בכך, אך הוא לא אמר דבר, אף על פי שזאת יכלה להיות הזדמנות מצוינת לצטט את וירגיליוס. מעקות מדרגות השיש היו מקושטים בחיות מיתולוגיות, כימרה משמאל, ספינקס מימין. "אורחינו יכולים לישון במנוחה בידיעה שיש מי ששומר על חדריהם היטב", אמר מונטבלו. "כדי להיכנס לקומה העליונה עליך לעבור בין ביטוי הכלאיים של הפחד ובין החתלתול הבוגדני המגרגר המסמל תעלומות. שני אלה מייצגים בהתאמה את הדימוי העצמי הגברי הלא־מציאותי במיוחד ואת טבע האישה, אם יורשה לי לשעשע אותך בחובבנות שלי בתחום הסימבוליזם. אחד האורחים הנכבדים שלנו אמר לי פעם שלדעתו המפלצות לא נועדו לשמור את הזרים בחוץ, אלא כדי למנוע מהאורחים להגיע ליציאה. הוא אמר זאת לפני שנים, והוא עדיין כאן. שמו פטלסקי. אתה תפגוש אותו. אני מניח שתעריך את חברתו. הוא מלומד בעל שם".

בישורת מעל המדרגות עמד אגרטל גדול ובתוכו פרחים מפלסטיק. "אני יודע", אמר המאיורדומוס. "זאת הייתה אך תקוות שווא שדבר כזה ייעלם מעיניך. אני מפציר בך בכל לשון של בקשה לגייס את כל אצילות הנפש ולקבל את התנצלותי הצנועה. הקישוט סר הטעם הזה הוא תוצאה מצערת של התלהבות מצד הבעלים החדש".

"יש בעלים חדש למלון"? שאלתי.

"גרנד הוטל אירופה עבר לאחרונה לידיים סיניות", הוא אמר. "מר ואנג הוא הבעלים החדש. מדובר בהתפתחות שאירעה לאחרונה, כך שאין לנו כרגע היכולת להביע עליה דעה. מר ואנג הצהיר במפורש שהוא מתכוון להחזיר את המלון לימי תהילתו בעבר, והמרחב הפיננסי שעומד לרשותו יהיה ודאי שימושי ביותר. ודאי הבחנת שפה ושם יש במלון סימנים לפיגור בתחזוקה. כבר אין לנו כל כך הרבה אורחים כבעבר. מר ואנג רוצה לפעול גם בנוגע לזה. הוא שואף לתפוסה מלאה. את כל זה אני נוטה לראות באור חיובי. ועדיין, מצד אחר, האגרטל הזה עם פרחי הפלסטיק שבתוכו מהווה סיבה לדאגה בנוגע לזיקה של הבעלים החדש למסורות שלנו. אבל אינני רוצה לשעמם אותך בדאגות שלי. הגענו. חדר 17, הסוויטה שסידרתי לך. הדבר היחיד שאתה צריך לדעת הוא שהדלתות למרפסת לא נסגרות היטב. במקרה שנושבת רוח חזקה, הייתי מציע לך להעמיד כיסא ליד הדלתות. עכשיו אניח לך כדי שתוכל להתאושש מהמסע ולהחליף את בגדיך. אם תזדקק למשהו, די בכך שתמשוך בחבל הפעמון שליד הדלת. אני מאחל לך שהייה נעימה במלון גרנד אירופה". 

איליה לאונרד פייפר (צילום: Evert Elzinga/AFP via Getty Images)
איליה לאונרד פייפר | צילום: Evert Elzinga/AFP via Getty Images

3

מושלם. החדר היה מושלם, לא משום שזה היה חדר מלון מושלם, אלא דווקא משום שלא היה. לא היה כאן עיצוב אנונימי ויעיל של מעצב פנים, אלא שפע של היסטוריה, שפע נואש בתשוקתו להותיר אחריו עקבות של פאר. קישוטים ופריטי ריהוט מתקופות רחוקות זו מזו ניצבו ונתלו כשהם מביטים זה בזה בתדהמה. בחדר הקדמי עמדו זה לצד זה כורסת צ'סטרפילד מעור אדום עתיק, כיסא לואי החמישה־עשר מצופה בקטיפה בוורוד עתיק עם הדפס ורדים והדום באותו הצבע פחות או יותר ליד שולחן סלון יפהפה מהמאה השמונה־ עשרה עם חיתוכי עץ אלגנטיים. על שולחן גבוה בפינה עמד מקלט רדיו גדול מבקליט עם חוגה כסופה שבתוכה היו חרוטים שמות תחנות רדיו מלפני מלחמת העולם השנייה. כנראה באמצעות טרנספורמטור מתאים הוא עדיין היה יכול לפעול, אבל הוא לא היה משמיע את אותה מוזיקה כמו פעם. על החדר האחורי השתלטה מיטת אפריון מפלצתית מתקופה לא ידועה בעלת ארבעה עמודים בסגנון מצרי ומעליהם חופת אפריון מקטיפה אדומה כהה עם רקמת כוכבים בחוט זהב. מי יכול לשער כמה אנחות ולחשי סודות נותרו מתחת לאבק הכוכבים הזה? בחדר האמבטיה בעל המראה הגדולה במסגרת מוזהבת הוצב באי רצון ניכר מקלחון מודרני לצד אמבט עתיק מאמייל, שעמד על ארבעה טופרי אריה מברונזה.

היו בסוויטה חפצים שנדמה היה כאילו נסחפו אל החוף – כמו ספרים ישנים, פעמון קטן מנחושת, מאפרה גדולה בצורת חצי כדור הארץ שאטלס נושא בכבדות על כתפיו, גולגולת של עכבר, כלי כתיבה שונים, מונוקל בנרתיק, פוחלץ של תנשמת קטנה, קוצץ סיגרים, מצפן, נבל פה, בובת צל של ויאנג, אגרטל מפליז עם נוצות טווס, מרסס מזכוכית ונזיר מעץ, שהתברר שיכול לשמש כמפצח אגוזים. לא היה ברור אם הם היו אמורים להיות חלק מקונספט קישוטי או שהם תוצאה של כמה רעיונות מגוונים בתחום הריהוט שיושמו במהלך ההיסטוריה בחוסר התלהבות, בלי שנעשה מאמץ להסיר את תוצאות הניסיונות הדומים הקודמים, או שמדובר בחפצים ששכחו שם מטיילים קודמים, ואחר כך החדרניות – מתוך שכנוע פילוסופי שההיסטוריה מעצבת את ההווה על ידי פיזור משקעים אקראיים שאינם ניתנים לשינוי – סירבו למחות את עקבותיהם עד עצם היום הזה.

כשהעברתי את אצבעי באישור לאורך האריחים המוזהבים, מיששתי את עובי בד הווילונות הכבדים בצבע אוכרה והסטתי את הכיסא כדי לפתוח את דלתות החלון הצרפתי, שפנה לחצר פנימית עם תצפית אל גן הוורדים, או מה שנותר ממנו, ולבריכת הנוי עם המזרקה המקולקלת, עלה בדעתי שעוד יהיה לי מספיק זמן לתאר את החדר לפרטיו. כי היה כאן טוב, שלא לומר מושלם, ולא ראיתי כל סיבה מדוע לא להישאר כאן עד שאדע לאן עליי ללכת. 

מייד עם כניסתי לחדר הבחנתי במכתבה אלגנטית ורחבה מעץ הובנה, שהייתה משובצת בטוב טעם בסוגי עץ בהיר יותר ועמדה ליד דלתות החלון הצרפתי שהובילו לחצר הפנימית, ואליה נלווה כיסא עץ משרדי משנות השלושים, פשוט אך אמין ונוח. עוד לפני שתליתי את החליפות והחולצות שלי בארון הבגדים שבחדר האחורי ערכתי על המכתבה את טקס סימון הטריטוריה. בצידה השמאלי הנחתי ערמה של מחברות ריקות שהבאתי איתי ולידן את העט הנובע שלי. את קסת הדיו השחור האהוב עליי הצבתי בהישג יד. הוצאתי את המקבוק שלי מהתיק שלו והנחתי אותו בצד ימין של לוח המכתבה. חיברתי את כבל המרשתת לשקע. 

לא הגעתי לגרנד הוטל אירופה כדי להעביר את הזמן במלנכוליה, מוקף בפאר מתקלף ותהילה סדוקה, בציפייה פסיבית לתובנה כלשהי שתיפול לידי ברגע נתון כעלה כותרת מזר מצהיב. רציתי לכפות על התובנה הזאת להופיע, ולכן הייתי חייב להתחיל לעבוד. הייתי חייב ליצור סדר בזיכרונות שרדפו אותי כנחיל דבורים כעסניות ומנעו ממני לחשוב בבהירות. אם רציתי לשכוח את ונציה וכל מה שקרה באמת, הייתי מוכרח לזכור קודם בכל הדיוק האפשרי את הכול. מי שלא זוכר את כל מה שהוא רוצה לשכוח מסתכן בכך שהוא ישכח לשכוח דברים מסוימים. הייתי מוכרח לכתוב את הכול, אף שהבנתי שהצורך לספר את הסיפור, כפי שאמר איניאס לדידו, יכול לרענן את הצער. אבל אני מוכרח להעלות את הכול על הכתב כדי לסכם את החשבון. 

אין יעד אם אין בהירות לגבי נקודת המוצא, ואין עתיד בלי גרסה קריאה של העבר. אני חושב טוב יותר עם עט ביד. דיו מבהיר דברים. רק על ידי כתיבת מה שקרה יכולתי להחזיר לעצמי את השליטה על מחשבותיי. זו הייתה המשימה שהטלתי על עצמי. זו הסיבה שהייתי כאן. לא היה טעם לדחות את זה. אם צריך לעשות את זה, עדיף להתחיל כמה שיותר מהר. בבוקר הבא אתחיל. נכנסתי לחדר האחורי והשתרעתי על מיטת האפריון המטופשת. היא קיפצה בנדיבות ביחד איתי, כפי שרק מיטות מלון יכולות. היכן אתחיל בבוקר הבא? הדבר המתבקש ביותר היה להתחיל בהתחלה. הסתכלתי על הכוכבים ברקיע האדום־כהה שמעל לראשי. אפשר לחכות עם ההתחלה, חשבתי. במקום זה אני צריך להתחיל ברגע שהציפיות שלי הרקיעו שחקים. כפי שביצוע המשימה שלי החל עם בואי לגרנד הוטל אירופה, כך אתחיל את השחזור שלי עם בואי לוונציה. ראיתי לפניי את העיר הטובעת, הרגשתי את העבר מתנדנד ושקעתי בשינה עמוקה.


"גרנד הוטל אירופה", איליה לאונרד פייפר | תרגום: ענבל זילברשטיין | הוצאת מודן | 480 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים