את המותחן "עידן המידות הרעות" פותחת הסופרת דיפטי קאפור בשלוש לפנות בוקר. מרצדס שנוסעת במהירות מופרזת ברחובות דלהי סוטה בחדות ועולה על המדרכה, ובן רגע חמישה אנשים מוצאים את מותם. המכונית שייכת לאדם עשיר מאוד. לאחר שהאבק שוקע נותר רק משרת המום - שלא מצליח להסביר את סדרת הפעולות המוזרה שהובילה לתאונה, וגם לא מסוגל לחזות את השתלשלות האירועים האפלה שבפתח.
ניו דלהי, 2004
חמישה דרי רחוב שוכבים מתים לצד כביש הטבעת הפנימי של דלהי.
זה נשמע כמו התחלה של בדיחה חולנית.
אם זאת אכן בדיחה, איש לא סיפר להם.
הם מתים במקום שבו ישנוּ.
כמעט.
גופותיהם מוטלות במרחק של עשרה מטרים משם לאחר שנגררו בידי המרצדס הממהרת שעלתה על המדרכה ודרסה אותם.
זה קורה בחודש פברואר. שלוש לפנות בוקר. שש מעלות.
חמישה עשר מיליון נפשות מכורבלות במיטותיהן ושקועות בשינה.
ערפל חיוור של גופרית ממלא את הרחובות.
ואחת מבין המתים, ראג'יני, היתה בת שמונה עשרה. בזמן התאונה היא היתה בחודש החמישי להריונה. בעלה, ראג'ש, בן עשרים ושלוש, ישן לצדה. שניהם שכבו על הגב, עטופים בשמיכות כבדות שכיסו את ראשיהם ואת כפות רגליהם ונראו גם כך כמו גופות אלמלא הסימנים שרמזו אחרת: תרמיל הגב שמתחת לראש, הסנדלים שסודרו יפה לצד הזרועות.
תעלול אכזרי של הגורל: בני הזוג הגיעו לדלהי רק יום קודם לכן. הם חיפשו מחסה יחד עם קרישנה, אִיאד וצ'וֹטוּ, שלושה מהגרי עבודה שהגיעו מאותו מחוז באוּטַר פְּרָדֶש. בכל יום שלושת הגברים האלה התעוררו לפני עלות השחר והלכו ברגל עד לשוק העבודה בפארק קאמפני בּאג, שם הם ניסו למצוא כל עבודה שתזכה אותם בשכר יומי כלשהו טבחים במסעדות דהאבּה זולות, מלצרים בחתונות, פועלי בניין כדי שיוכלו לשלוח כסף לקרוביהם בכפר, לממן חתונה של אחות, שכר לימוד של אח, תרופה לילית של אב. חיים מיום ליום, משעה לשעה, הפועלים העניים הנאבקים על הישרדותם. חוזרים לישון על המדרכה החשופה הזאת אחרי רדת החושך, לצד כביש הטבעת, סמוך לניגָמבּוֹד גְהאט. סמוך לשכונות העוני ההרוסות של גדת היאמוּנה, השכונות שהיו פעם ביתם.
אבל העיתונים אינם מתמקדים בשלושת הגברים האלה. שמותיהם נעלמים עם שחר, כמו הכוכבים.
ניידת משטרה ובה ארבעה שוטרים מגיעה לאתר התאונה. הם יוצאים מהניידת, רואים את הגופות ושומעים את קריאות הקהל הזועם שהתקבץ כעת סביב המכונית. מישהו עדיין נמצא שם בפנים! בחור צעיר, יושב זקוף מאוד, זרועותיו כרוכות סביב ההגה, עיניו עצומות חזק. האם הוא מת? האם כך הוא מת? השוטרים הודפים את האספסוף ומציצים פנימה. "הוא ישן?" שואל אחד מהם את עמיתיו. לשמע המילים הנהג מסובב את ראשו ואז, כמו מין מפלצת, פוקח עיניים. השוטר מחזיר לו מבט וכמעט קופץ מרוב בהלה. יש משהו מעורר אימה בפניו היפות והחלקות של הנהג. עיניו פעורות במבט רושף, אבל פרט לכך כל שערה במקומה. השוטרים פותחים את הדלת, מנופפים חזק באַלותיהם ומורים לו לצאת. לרגליו מונח בקבוק ריק של בּלאק לייבּל. הוא בחור רזה, עם גוף של מכוני כושר, לבוש בחליפת ספארי מבד גברדין אפור, שערו מסורק בפסוקת מוקפדת עד למילימטר האחרון ומשומן במקצועיות. מתחת לצחנת הוויסקי יש עוד ריח: קוּל ווֹטר של דווידוֹף, לא שהשוטרים יודעים זאת.
זה מה שהם יודעים: הוא לא אדם עשיר, לא אדם עשיר בכלל, אלא העתק, אדם שלבושו נועד לחקות לבוש של עשירים: אדם שמשרת אותם. הבגדים, הטיפוח, המכונית, הם אינם יכולים להסתיר את העוני המהותי שאליו הוא נולד; ריח העוני חזק מכל ריח של ויסקי או בושם.
כן, הוא משרת, נהג פרטי, "בוי".
גרסה שְׂבעה ומבויתת של האנשים ששוכבים מתים על המדרכה.
וזאת לא המרצדס שלו.
וזה אומר שאפשר לפגוע בו.
הוא מתייפח בלי הפסקה כשהשוטרים גוררים אותו החוצה. הוא מתכופף ומקיא על המוקסינים שלרגליו. שוטר אחד מכה אותו באלה ומושך אותו מעלה. שוטר אחר עורך חיפוש על גופו, מוצא את הארנק שלו, מוצא נרתיק כתף ריק, מוצא קופסת גפרורים של מלון שנקרא "פּאלאס גראנד", מוצא תופסן שטרות שמחזיק עשרים אלף רופי.
של מי המכונית הזאת?
מאיפה בא הכסף?
ממי גנבת אותו?
חשבת שתצא לחגוג קצת עם המכונית?
של מי הוויסקי הזה?
איפה האקדח, צ'וּטיה מטומטם אחד?
אידיוט, בשביל מי אתה עובד?
בארנקו יש כרטיס בוחר, רישיון נהיגה, שלוש מאות רופי. מסמכיו אומרים ששמו אָגַ'אי. שם אביו הָארי. הוא נולד באחד בינואר 1982.
והמרצדס? היא רשומה על שם מישהו ששמו גָאוּטם ראטהוֹר.
השוטרים מתייעצים בינם לבינם: השמות נשמעים מוכרים. והכתובת רחוב אוֹרַנגזֶבּ מדברת בעד עצמה. רק העשירים ובעלי הכוח גרים שם.
"צ'וּטיה," נובח אחד השוטרים ומנופף במסמכים של המכונית. "זה הבוס שלך?"
אבל הצעיר הזה ששמו אג'אי אינו מסוגל לדבר מרוב שכרות.
"מטומטם אחד, לקחת לו את המכונית?"
אחד השוטרים ניגש הצדה ומסתכל על המתים. עיניה של הבחורה פקוחות ועורה כבר מכחיל בקור. היא מדממת מהמרווח שבין רגליה, שבו החלו פעם חיים.
בתחנה אג'אי מופשט מבגדיו וננעל עירום בחדר קר ונטול חלונות. הוא מתעלף מרוב שכרות. השוטרים חוזרים לחדר ושופכים עליו מי קרח והוא מתעורר בצעקה. הם מושיבים אותו על כיסא, מצמידים את כתפיו לקיר ומפשקים את רגליו. שוטרת נעמדת על ירכיו עד שזרם הדם שלו נפסק והוא צווח בכאב ומתעלף שוב.
למחרת המקרה כבר מפורסם ברבים. התקשורת מזועזעת. בהתחלה בגלל הבחורה ההרה. בערוצי החדשות מתאבלים עליה. אבל היא לא היתה פוטוגנית ואף לא היה צפוי לה שום עתיד מזהיר. לכן התקשורת עוברת להתמקד ברוצח. מקור מאשֵר שהמכונית היא מרצדס הרשומה על שם גאוּטם ראטהוֹר, ואלה בהחלט חדשות מרעישות הוא דמות מוכרת בחוגי החברה של דלהי, שחקן פולו, מספר סיפורים ואף נסיך, בן אצולה אמיתי, בנו הראשון והיחיד של חבר הפרלמנט מהראג'ה פְּרָסאד סינג ראטהור. האם גאוּטם ראטהוֹר נהג במכונית? זאת השאלה שכולם שואלים. אבל לא, לא, האליבי שלו ללא רבב. הוא נָפַש אתמול בלילה הרחק מדלהי. הוא היה במלון שבתוך ארמון מבצר ליד ג'איפּוּר. מיקומו הנוכחי אינו ידוע. אבל הוא פרסם הצהרה ובה הביע את הזעזוע שחש ושלח תנחומים למתים ולמשפחותיהם. הנהג, כך חשפה ההצהרה שלו, החל לעבוד אצלו רק לא מזמן. נראה שהוא לקח את המרצדס ללא ידיעתו של גאוּטם. לקח בקבוק ויסקי ואת המרצדס ויצא לסיבוב אסור.
הצהרה של המשטרה מאשרת את הדברים: אג'אי, עובד של גאוּטם ראטהוֹר, גנב בקבוק ויסקי מביתו של ראטהוֹר בזמן שמעסיקו נעדר מהבית, לקח את המרצדס לסיבוב ואיבד שליטה.
הסיפור נהפך לעובדה.
הוא מתבסס בעיתונים.
הדוח הראשוני מוגש רשמית.
אג'אי, בנו של הארי, נעצר על פי תקנה A304 בחוק העונשין של הודו. גרימת מוות ברשלנות. גזר דין מרבי: שנתיים.
מחוז מָהָרַגְ'גַאנְג', מזרח אוטר פרדש, 1991
אג'אי
(שלוש-עשרה שנה לפני כן)
- מה שעליכם לזכור הוא שאג'אי היה רק ילד. בן שמונה וסובל מתת תזונה. כמעט אינו יודע קרוא וכתוב. מתבונן סביב בדריכות.
משפחתו היתה ענייה. עוני מרוד. חיים מהיד אל הפה בבקתה בנויה מעשב מיובש ומיריעות ניילון, על גבי תלולית מעל מישור מוּעד להצפות, ליד שיבולי הסַרקַנדָה שמעבר לפאתי הכפר. האב והאם עוסקים שניהם בפינוי צרכים, אוספים חרא מבתי השימוש היבשים של תושבי הכפר בעזרת יעה ובידיים, נושאים על ראשיהם סלי קש שתכולתם תושלך במקום רחוק יותר. משתינים ומחרבנים בשדות לפני עלות השחר. משתינים אחרי רדת הערב. מגדלים ירקות עלים עלובים ליד הנחל המרופש. שותים מים מלוחים מעט מהבאר הרחוקה כדי לא לזהם את מקור המים המשותף. יודעים את מקומם. כלומר יודעים איך לא להביא על עצמם את מותם.
אמו של אג'אי, רוּפָּה, הרה שוב.
אחותו הבכורה, הֵמה, מטפלת בעז של המשפחה.
מדובר במזרח אוטר פרדש. 1991.
מרגלות הרי נפאל הגבוהים מצפון.
הירח מאיר בשמים זמן רב אחרי עלות השחר.
עוד לפני שאג'אי נשם נשימה אחת כבר התאבלו עליו. -
השנה 1991 והמחוז במצוקה גדולה. בעלי האדמות מהקאסטה העליונה וחבריהם פורחים ומשגשגים. הילד הולך כל יום ברגל עד לבית הספר הממשלתי, בניין חשוף, מזדקן ולא מטופח; תקוַות שווא עשויה מבטון נטול דלתות; חלונות עץ מוגפים, סדוקים ומלאי חורים; חדרים קטנים מדי לילדים הרבים שאפיהם נוזלים, שערם מסורק, שערם משומן, מדיהם הבלויים נשמרים נקיים, והם מנסים לשמור על קיומם הקלוש. המורה נעדר, לעתים קרובות שיכור, לעתים קרובות פשוט איננו, לעתים קרובות לוקח את שכרו הממשלתי ונשאר בבית. אג'אי עני, פחות מעני, והוא נדחק מאחור עם שאר בני קאסטת הוואלמיקי, עם בני הקאסטות פּאסי וקוֹרי, דחוי, מוקצה. בשעת הצהריים עליהם לחכות בנפרד על אדמה מסולעת בזמן שילדי הקאסטות הגבוהות יותר יושבים בשיכול רגליים בשורות על משטח העץ החלק ואוכלים את ארוחתם על מצע של עלי בננה. כשהם מסיימים את ארוחתם מגיע תורם של בני הקאסטות המוקצות, שמקבלים מנות זעומות יותר, דלות יותר. אחרי ארוחת הצהריים אג'אי צריך להתחיל לעבוד. הוא מטאטא את הרצפה, אוסף מהפינות שיירים יבשים של חרא, מסלק גללי לטאות מאדן החלון. יום אחד יש כלב מת נפוח ורקוב לצד הגדר, הוא הוכש על ידי נחש. על אג'אי מוטל לקשור את רגליו האחוריות ולגרור אותו משם.
בחום של אחר הצהריים הוא גומא שוב את הקילומטרים הספורים עד ביתו כדי לעזור להֵמה עם העז. הוא חולף בדרכו על פני מקדש הָנוּמאן, על פני הילדים המשחקים קריקט. הוא שומר מהם מרחק. לפני שלוש שנים הוא טעה בשיקול הדעת כשלקח כדור תועה וזרק אותו חזק ככל שהצליח. איש לא נגע אחר כך בכדור, כאילו הוא מצורע, והילדים רדפו אחרי אג'אי בשדות. כדי לברוח הוא חצה את תעלת הביוב. הם אמרו לו: אם תיגע שוב בכדור, נחתוך לך את הידיים ואת הרגליים, נשרוף אותן ונזרוק אותך לבאר.
דיפטי קאפור | צילום: Rosdiana Ciaravolo/Getty Images השנה 1991 ואביו נקלע לצרות. העז של המשפחה השתחררה מהחבל, נכנסה לשדה של אחד מתושבי הכפר ואכלה את התרד שמצאה שם. אג'אי והמה מחזירים אותה הביתה, אבל הבעלים של השדה מגלה מה קרה. הוא מגיע לפנות ערב בלוויית ראש הכפר, קוּלדיפּ סינג. קולדיפ סינג מביא איתו קומץ בריונים להוטים. בנוכחותם, הבעלים דורש הסבר אף שאין כל הסבר מספק, ואילו אביו של אג'אי, כולו עור ועצמות, מתחנן לסליחה אף ששום סליחה לא תבוא. העז היא הראשונה שהם מציעים בתמורה. העז, שרואה את הנולד, יורקת ונוחרת ונעמדת על רגליה האחוריות ומנופפת בקרניה, כך שהבריונים מתרחקים. קולדיפ סינג עצמו הודף אותם הצדה ומנחית על ראשה של העז מכה זריזה באלה הגדולה שבידו. הגולגולת נסדקת, העז מתנודדת, רגליה קורסות לרגע היא נראית כמו גדי בן יומו שעושה את צעדיו הראשונים. קולדיפ סינג מניח את ברכו על ראשה ומשסף את גרונה בסכין. הבריונים משתלהבים ממראה הדם ומתקדמים לעבר אביו של אג'אי. הם גוררים אותו על האדמה, ממסמרים אותו למקומו בכתפיו ובברכיו ומצליפים על פי תור על כפות רגליו במקלות במבוק, ואז גובר להטם והם מכים על קרסוליו, על שוקיו, על ברכיו, על המפשעה שלו. הם מכים מכות נמרצות במפשעה, בחזה, בזרועות. אשתו ובתו זועקות בקול, בוכות, מתחננות שיפסיקו. אג'אי מסתובב ומנסה לברוח, אבל קולדיפ סינג אוחז בו חזק. כפות ידיו הכבדות לופתות את כתפיו. הבל פה של טבק ומשקה חריף נישא כמו בושם מצחין אל אפו. אג'אי מסתובב, מפנה את מבטו אל השמים הוורדרדים, אבל קולדיפ סינג מסובב את ראשו כך שיהיה חייב להסתכל.
אביו מתחיל לקדוח מחום ועצמותיו נצבעות בסגול עם רדת הערב. בבוקר אמו פונה בייאושה אל מלווה הכספים המקומי, ראג'דיפּ סינג, ומתחננת שייתן לה די כסף לקחת את בעלה לטיפול בבית החולים הממשלתי שבמרחק עשרים קילומטרים מהכפר. ראג'דיפ סינג נותן לה מאתיים רופי בריבית של ארבעים אחוז לאחר משא ומתן משפיל.
כשרוּפּה מגיעה לבית החולים, הרופאים מסרבים לאשפז את בעלה אלא אם כן יקבלו מראש את מלוא התשלום. הם לוקחים מאה וחמישים רופי ואז משאירים אותו במחלקה ולא מעניקים לו כל טיפול. הוא עוזב את העולם הזה בשעת חצות. היא גוררת את גופתו בחזרה בחושך בכוחות עצמה, קשורה למזחלת עץ, ומגיעה הביתה אחרי עלות השחר. היות שאסורה עליהם הגישה לאתר הקבורה של הכפר, הם שורפים אותו בעצמם בשמנים שיש להם בבית ובגזירי עץ זולים, במדורה סמוך לביתם. אין די עצים להשלים את המלאכה. הצחנה בלתי נסבלת. הם חופרים קבר רדוד לצד העצים וקוברים שם את שרידיו החרוכים.
למחרת אנשיו של ראג'דיפ סינג באים כדי להזכיר לאמו של אג'אי את החוב שלה. הבריונים מקיפים את אחותו של אג'אי, מחליפים ביניהם הערות גסות, מציעים דברים שהיא יכולה לעשות. אג'אי מסתכל על כל זה בעודו חבוי בשקט בין הגבעולים בשדה הסמוך. על האדמה הסדוקה שלרגליו יש מקק. הוא מכסה את אוזניו כדי לחסום את קריאות הכאב ורומס ברגלו את המקק עד שהוא מפורר אותו כליל. ואז הוא רץ. כשהוא חוזר כעבור שעתיים, אחותו מתייפחת בפינת הבקתה ואמו מבעירה את האש באח.
כעבור כמה שעות מגיע הַטֶהקֵדאר קבלן הבנייה המקומי. הוא מביע את תנחומיו ואז, היות שהוא מודע למצבם החמור, הוא מציע להחזיר בעצמו את כספי החוב שלהם. הם יוכלו להחזיר לו את החוב בדרך אחת פשוטה ומכובדת.
"עידן המידות הרעות", דיפטי קאפור | תרגום: דנה אלעזר הלוי | הוצאת ידיעות ספרים | 520 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים