בספרה הראשון "על כמה בתים", הפסיכותרפיסטית והביבליותרפיסטית מציגה את שלומית: אישה שעזבה את משפחתה ואת ביתה לפני שנים, ושחיה בקליפורניה עם רוב, רופא אמריקאי המאמין לסיפורים שלה על ילדות חמה ומאושרת. אבל כשאבא שלה נפטר, שלומית מוצאת את עצמה שוב בארץ - בבית שביקשה לשכוח, בפגישה עם אנשים וזיכרונות שמחקה, וכל מה שניסתה לבנות מחדש מתפרק מול עיניה ובתוכה.
לפעמים אני חושבת על אתי, שתמיד מחפשת סימנים בכל מקום, או סיבות נסתרות לדברים, שהיא לא יכולה להסביר. למשל, היא החליטה שהמזל שלה ושל ליבי התחלף, כי פעם הן פילחו מסטיקים מחנות בסוקולוב, והמוכר רדף אחריהן. הן רצו צוחקות על המדרכה היורדת מטה, וכפכפי העץ השחורים שלהן עשו את הרעש החזק של ה"טח טח", עד שכפכף אחד עף לליבי ונחת על אישה זקנה "ורעה," כמו שאתי הוסיפה. האישה חשבה שהכפכף היה שייך לאתי, והיא קיללה אותה לכל הדורות. "היא לא צעקה," סיפרה לי אתי, "היא רק הסתכלה עליי בשנאה, מתרכזת בכל מילה שיוצאת לה מהלב, ובשקט מאחלת לי שיקרו לי רק דברים רעים, לי, למשפחה שלי ולילדים שלי. ככה קרה, שהמזל שלי ושל ליבי התחלף. ליבי, שהיתה הכי מכוערת, תפסה את דדי, ואיתו את אלוהי הפרנסה והעושר, ואני... קרה לי מה שקרה לי." ביום שמאור הפסיק לנשום בתוכה, היא ראתה שני עורבים על חוט הכביסה של השכנה, ממש מול מרפסת הכביסה שלה. היא טוענת שהם ממש הסתכלו עליה, ומבחינתה, זה היה סימן לכך שמשהו לא טוב יקרה. לצערה, היא שכחה מזה כמה דקות אחר כך. אולי אם היתה ערה לזה מספיק זמן, היא היתה מוכנה לאסון, ואולי היתה מונעת אותו, כך חשבה. אתי עדיין מאמינה בזה. אני רוצה להאמין שזה לא קיים, שכן מעולם לא ראיתי שום סימן שאסון עומד להתרחש, מעולם לא ראיתי עורב או חתול או יונה או מזג אוויר קיצוני, שמביא איתו את הדריכות הדרושה. כך היה בפעם הראשונה, וכך היה בפעם השנייה והסופית. רק לפעמים, כשמשהו רע קורה, תוקפת אותי המחשבה, שייתכן שהיו שם סימנים, ואני הייתי זחוחה מדי ופספסתי אותם.
הייתי בת שש, אין לי זיכרונות לפני הגיל הזה, לפני היום הזה, כאילו לא הייתי בכלל בעולם. באותו היום חזרתי מהגן, שהיה במרחק רחוב מהבית שלנו. מראה של ילדים שהולכים וחוזרים לבד מהגן לא היה יוצא דופן אז, ובכל זאת, כשאני נזכרת בזה, אני מרגישה נטושה יותר. אילנה חיכתה לי בבית יחד עם אתי. "בואי שלומית מותק, את רעבה?" היא שאלה, כאילו שזה המקום הטבעי שלה, כאילו כל יום היא נמצאת אצלנו ומטגנת שניצלים במטבח. "איפה אמא?" שאלתי. "אמא לא מרגישה טוב," היא אמרה. "אמא רצתה למות," אמרה אתי, שהיתה כבר בת שתים-עשרה, נערה חסרת שקט, שיורה את מילותיה כרגיל ומזעזעת את האוויר. "אמא מתה?" שאלתי. "לא, היא רק רצתה, אבל הצילו אותה," אמרה אתי. "היא בבית חולים, מחר או מחרתיים בטח תחזור," הוסיפה אילנה בקול רך. ניסיתי להבין מה אתי אמרה, ואיך זה מרגיש שאמא מתה, ודמיינתי מסך שחור שיורד מעל פניה, מתחיל מהמצח, מכסה את העיניים, האף, הפה ואת הסנטר, ואני מנסה לזכור כל תו ותו בפנים מיד אחרי שהמסך יורד, כאילו אני כבר נפרדת ממנה. ואז החלה הבהלה, שהביאה איתה דמעות לעיניי, שעדיין פחדו לגלוש במורד לחיי. אתי הפנתה אלי את מבטה ואמרה, "עוד פעם את והבכי המוזר שלך, יאללה, תכניסי את הדמעות בחזרה. היא לא מתה. תחזור מחר." אילנה כעסה על אתי שמדברת ככה לילדה בת שש, ואתי כעסה עליה בחזרה ואמרה לה, שהיא לא חייבת בכלל להיות כאן, ושאנחנו יכולות לדאוג לעצמנו לבד ושאנחנו לא צריכות את השניצלים שלה, אבל אני דווקא כן רציתי אותם. בזמן שהן צעקו החזרתי את הדמעות פנימה. הייתי כל כך רעבה פתאום, שהפסקתי את המריבה שלהן ואמרתי שאני רוצה לאכול. עיניה של אילנה אורו והיא אמרה לי, "בואי כפרה, תאכלי כמה שאת רוצה. את צריכה להיות חזקה."
אתי יצאה מהבית אחרי ארוחת הצהריים, גם היא נשברה למראה השניצלים העסיסיים כל כך של אילנה ואכלה מהם. אילנה נשארה בבית כל היום, ומשיחות הטלפון שלה שנעשו בנוכחותי הצלחתי לדלות פרטים. היא אמנם ניסתה מדי פעם להנמיך את קולה, כשנזכרה בקיומי, אך מהר מאוד ההיסחפות הרגשית, ואולי כמו שאתי אומרת, "תשוקת הכאב של אחרים" גברה עליה והיא חזרה לדבר בקולה הגבוה: "אהרון מסכן בא הביתה ומצא אותה על המיטה, שתי חבילות של כדורים לידה. אני יודעת למה, תגידי לי? מה זה חדש שהיא לא בסדר? את לא זוכרת שאמרתי לך שאמא שלי אמרה לו לא להתחתן איתה, כי היא, משהו אצלה מסובב, וגם אצל האמא שלה, ועם כל הסיפורים עליהם? לא יודעת מה יש לה, אולי יש לה מחלה, השם ישמור, אולי היא מדוכאת, אולי יצאה על הדודה שלה המסכנה. לא יודעת. אבל מה עכשיו נעשה עם הבנות? מסכנות... לא, הגדולה לא פה בכלל, את מכירה אותה זאתי, איזה פה יש לה שתהיה בריאה, זרקה את הזבל שלה עליי ועל אחותה כמו תמיד ורצה לעניינים שלה. והקטנה, נשמה, בקושי שומעים אותה. הקשיבה לאחותה ואכלה. אלוהים יודע מה עובר לה בראש. רק שלא תצא כמו האמא שלה גם... אהרון בבית חולים עכשיו. עשו לה שטיפת קיבה. הוא התקשר קודם, אמר שהיא בסדר, ברוך השם, שישחררו אותה מחר אבל שמשאירים אותה לעוד לילה. אמר שהרופאים אמרו שזה קריאה לעזרה, שזה לא ממש, אבל שהיא באמת צריכה עזרה. אולי ייתנו לה לשתות כדורים. עכשיו בכלל תצא משוגעת. אם מגיעים למצב של כדורים זה הכי גרוע, את מתמכרת ונהיית פסיכית, ויש להם תופעות לוואי, עוד מעט היא תתחיל לדבר לעצמה זאת. בטח גם תבוא פקידת סעד, רווחה, בלגן, רק שלא ייקחו את הבנות, למרות שתלכי תדעי מה יותר טוב בשבילם. גם ככה מתי ראית אותה עושה משהו בשבילם, תגידי לי? זה רק אהרון שיהיה בריא דואג להם... בטח, ישר באתי הכנתי להם שניצלים ופתיתים. את יודעת איך טרפו? הקטנה אכלה כאילו בחיים לא ראתה אוכל. היא בקושי מבשלת להם, אַלְחָיֵיבּ הבנות האלה, מסכנות."
סבתא לאה הגיעה אלינו כעבור שעה. היא חיבקה אותי ואמרה לי, "יהיה בסדר, שלומית. אמא תחזור ואנחנו נדאג לה." זו היתה הפעם היחידה ששמעתי את סבתא לאה מדברת עם קורטוב של חמלה על אמא, ומעולם לא שכחתי את זה, גם כשלא באמת דאגה לה אחר כך, וגם כשכעסה עליה אחרי שהלכה לתמיד. היה לי נעים להידחס בתוך משמניה של סבתא לאה, שכמו סבתא רג'ינה, לא נהגה לחבק יותר מדי, אבל החיבוק לא היה ארוך, כי היא ואילנה החלו לארגן את הבית. "כמו לאישה אחרי לידה... תראי מה זה," אמרה אילנה, "כמו לשבעה," אמרה סבתא בשקט, ואולי ידעה כבר אז, שגם השעה הזו תגיע. הן ניקו ובישלו לימים הבאים, וכיבסו ותלו, כי כבר אי אפשר היה יותר לדבר. בכל הזמן הזה ישבתי על הספה, עד שנמאס לי, וירדתי לגינת משחקים הצמודה לבנייני הרכבת שלנו. השעה היתה שלוש בצהריים ולא היו שם הרבה ילדים, כך שאף אחד לא הפריע לי להתנדנד כמה שרציתי, לטפס על המגלשה ולא על הסולם, לעשות את הדרך הזו הלוך וחזור בכל פעם באופן אחר, לחפור בור בחול מזוהם בצואת כלבים, ולדמיין שאני מגיעה לים. אחרי שעה או יותר כבר התחילו להגיע ילדים נוספים עם או בלי אמותיהם, ואני התחלתי לכסות את הבור במהירות. אחר כך הלכתי משם חזרה הביתה בדרך הארוכה יותר, שעוברת דרך גינה נוספת ודרך המרכז המסחרי ותחנת המשטרה. אף אחד לא נעצר ותהה, למה ילדה בת שש הולכת לבדה ברחובות, גם לא מי שהכיר אותי. הלכתי, דוחה את החזרה הביתה, פוחדת מעוד בשורה, עד שהייתי צמאה ורעבה שוב, והתפללתי שדודה אילנה תאפה איזו עוגה בשבילנו, וחזרתי הביתה. "איפה היית?" שאלה אילנה מעט בבהלה, והחישוקים שבאזניה צלצלו. "בגינה," אמרתי. "בואי מותק. יש עוגת שמרים, עכשיו יצאה מהתנור, מהבוקר כבר עשיתי את הבצק, חבל לא היית כאן לראות איך הוא תפח כל כך יפה."
אבא הגיע בערב, תשוש מתמיד. הוא התבונן בי נבוך וראיתי שהוא מחפש את המילים, וכל מה שיכול היה לומר היה "איפה אתי?" משפט שתמיד הציל אותנו מהשתיקות הארוכות. "מסתובבת," אמרה אילנה. "לך, דבר עם הילדה. מסכנה," היא הוסיפה. "מה את רוצה שאני יגיד לה?" שאל בעוד אני נמצאת ממש לידם. "לא יודעת," משכה בכתפיה. לבסוף נחלצתי לעזרתו. "מה עם אמא?" שאלתי. הוא ניגש אליי והתכופף מעט. רק בפעם השנייה והסופית, ידע להישיר מבט לעיניי בתוכחה, כאילו זו אשמתי שלא שמרתי עליה. בפעם הזו עיניו התרוצצו בחוריהן, ״אמא בסדר עכשיו," אמר, ועדיין לא התבונן בי. "היא לא מרגישה טוב, ואנחנו צריכים לדאוג לה. אבל היא תהיה בסדר בעזרת השם. היא תחזור הביתה, אנחנו נעזור לה, והיא תחזור לעצמה, אל תדאגי, שלומית," הוסיף ברוך, והפעם התבונן בי והניח את ידו על ראשי בחיבה. באותו רגע התחלתי לבכות, לא את הבכי המוזר, אלא בכי רגיל, של דמעות שיורדות על הלחיים. "אל תבכי, שלומית," אמר בבהלה ואני כמעט מיד הפסקתי, כמו דמות בסרט מצויר, וזה היה היום בו גיליתי שאני כמעט יכולה להחזיר גם את הדמעות שיורדות על הלחיים, או לפחות לייבש אותן במהירות.
אמא חזרה למחרת אחרי הצהריים. היא נכנסה בשקט יחד עם אבא, והיתה חיוורת מתמיד. אתי לא התיקה את עיניה מהטלוויזיה, אבל אני רצתי אליה וחיבקתי אותה. היא חיבקה אותי בחזרה. "את רוצה שאני אסרק אותך?" שאלתי וגייסתי את הקול הכי מתוק שיכולתי למצוא בתוכי. אמא חייכה, "כן ממי, בואי."
אלו היו הרגעים הקסומים שלנו. לאמא היה שיער ארוך, מלא ושחור, כמו של אתי, ולעיתים היא הניחה לי להעביר בו את אצבעותיי הקטנות. בימים שהיה לה מצב רוח מרומם יחסית, נהגה לקרוא לי כשיצאה מהאמבטיה, "בואי שלומית, רוצה לסרק אותי?" ואני הייתי מסרקת, מתירה בזהירות את הקשרים, מנסה לא להכאיב לה, כאילו שהיא הבובה האהובה שלי, והיא היתה עוצמת את עיניה ומתמסרת לידיי המקוות. לפעמים היא היתה קולעת צמה משערה הארוך, פניה הלבנות היו בוהקות, עיניה היפות היו מתלכסנות עוד יותר, כשהיתה מחייכת לעצמה ואליי במראה, וניצוץ קל היה נדלק בחום שבעיניה, ששינה את צבעו מאדמה רטובה לדבש. כל כך אהבתי אותה ככה, גם אם קינאתי מעט, כי ידעתי שלעולם לא אהיה יפה כמוה, ובאמת מעולם לא הייתי.
"את יודעת מה, אני אתקלח קודם ואוריד את הריח של הבית חולים ואז תסרקי אותי," אמרה.
"גם את תתקלחי שמונים פעם הוא לא ירד ממך," פלטה אתי.
"אתי, קצת רחמים," אמרה אמא בעייפות, "אני לא נהנית ממה שקרה לי."
"קרה לך? הכדורים הכניסו את עצמם בכוח לגרון שלך?" שאלה אתי ולא ויתרה על הלגלוג הידוע שלה.
"די אתי," התערב אבא. "לכולנו קשה, אבל זה לא הזמן."
"לא קשה לי," אמרה ועיניה חזרו לטלוויזיה.
"את תמיד חייבת לענות, אה?" כעסה אמא.
"כן. אני תמיד חייבת."
אמא הלכה להתקלח ואני שאלתי את אתי למה היא ככה רעה, ולמה היא מכעיסה את אמא כל הזמן.
"לכי, לכי, תסרקי אותה," אמרה בזלזול ולא השיבה לי.
כשאמא יצאה סירקתי אותה. היא ניסתה לחייך ולא הצליחה, וגם השיער שלה היה מלא בקשרים ולא נענה לי. "עזבי שלומית, פעם אחרת, אני עייפה," אמרה, ואז הגיע המבט שלראשונה בחיי שמתי לב אליו, המבט שמתרכז באיזשהו עצם בחלל החדר, והמחשבות בהתחלה מרחפות בו, ואחר כך רודפות האחת את השנייה, וכל מחשבה מחשיכה את הנשמה שלה יותר.
אבל היתה תקופה שהיינו בכל זאת דומות, אמא ואני. כשהייתי בת תשע חזרתי הביתה ממררת בבכי, כי האחות עשתה לנו בדיקת כינים בכיתה. היא עברה מילד לילד, ובחשש כבד מסרתי לה את ראשי, והיא לחשה באוזני, "מצטערת, שלומית. צריך לטפל בזה." עוד הספקתי לקלוט את אנחת הרווחה של גלית כשסיימה עם הראש שלה. האחות כתבה פתק לאמא, ואני חזרתי הביתה מבוישת ונכלמת, ומרגישה שנכשלתי במבחן הגדול של חיי, שהוא בעיקר איבוד שליטה וכבוד. מסרתי לאמא את המכתב ובכיתי את נשמתי. אמא, שלא רגילה לראות אותי בוכה בכי קורע לב שכזה, ניסתה להבין מה קרה, וכשסיפרתי לה, ראיתי שגם היא נבהלה מעט. לרגע כמעט ורציתי לעצור את הבכי, אבל לא יכולתי. תחושת הבגידה של הגוף היתה כה עמוקה, שלא יכולתי אפילו לקחת את אמא בחשבון.
"תקשיבי מה נעשה, שלומית," היא אמרה בפרקטיות לא אופיינית לה. "היום נעשה טיפול אצל סבתא רג'ינה, נחכה איזה שבוע, כדי שאנשים לא יעשו אחד ועוד אחד, ואז נסתפר ונקצר לך קצת את השיער."
"אבל השיער שלי גם ככה דק וקצר, אתי אומרת שזה השיער הכי מסובך שהיא ראתה בחיים שלה."
"בסדר, בסדר, תעזבי את אתי. נלך למספרה ויעשו לך משהו יפה, אני מבטיחה."
ובאמת באותו היום סבתא ואמא טיפלו לי בשיער באגרסיביות, ואמא סירקה אותי במסרק צפוף כדי להוציא את כל החיות שהסתובבו לי על הראש. אפילו פעם אחת היא לא אמרה לי, "איך זה קרה לך, שלומית? מה, את לא מתקלחת? את לא חופפת שיער? איך לא שמרת על עצמך?" ציפיתי שתאמר את זה, אבל היא לא אמרה. כשסירקה אותי לעומת זאת, מול המראה, ראיתי את המבט שלה, המוכר. זה הספיק כדי להדיר שינה מעיניי, והחלטתי שאני מוכנה לעשות גם קרחת, העיקר שהם לא יחזרו אף פעם, הכינים האלו.
לא באמת רציתי קרחת. שבוע אחר כך הלכנו למספרה, ואמא ביקשה מהספר שיקצר לי את השיער עד לכתפיים בערך, ואפילו קצת קצר יותר. "תעשה לה גם פוני," אמרה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה פוני, אבל שתקתי. אבי הספר סיפר אותי במהירות הבזק, בתור חיכו עוד ילדות וילדים, שגם הם אולי עברו את בדיקת הכינים השכבתית לפני שבוע. עוד לפני ששמנו לב אמא ואני, הוא סיים לעבוד, ובמראה ראיתי ילדה עם שיער שמגיע קצת אחרי האוזניים ועם פוני קצר במיוחד. השיער היה רטוב, וידעתי שכשיתייבש זה יהיה אפילו גרוע יותר. שלא כמנהגי פרצתי בבכי במספרה ליד כולם. "אני מכוערת, אני מכוערת," צעקתי, "אמא, תראי איך אני נראית." אמא החווירה ולא הצליחה למצוא שום מילים כדי לנחם אותי. "אני לא אמרתי לך כזה קצר," סיננה בשקט לספר. "רחל, רצית קצר, רצית פוני, עשיתי מה שאמרת. תאמיני לי שעכשיו השיער שלה יגדל יותר בריא," אמר, ותוך כדי הוריד ממני את החלוק השחור וסובב את הכיסא, מאיץ בי לרדת ממנו ולפנות את המקום לילדה הבאה שהוא עומד להחריב את ראשה.
הלכנו כל הדרך בשתיקה, בעוד אני בוכה בשקט ואמא מחזיקה את ידי חזק ומדברת לעצמה, משהו לגבי זה שלאף אחד לא אכפת, שכולם רומסים כאן זה את זה, ושאי אפשר לחיות כאן.
"חכי רגע, תני לי להיכנס קודם," אמרה לפני שנכנסנו הביתה. כשנכנסה שמעתי אותה אומרת לאתי, "אם את אומרת משהו רע לאחותך אני הורגת אותך." כשנכנסתי, ראיתי שאתי רוצה לומר משהו, אבל גם היא ריחמה עליי. "חכי, זה יגדל קצת, ואני אקח אותך למספרה אחרת שתסדר לך את זה. גם עכשיו זה לא כזה נורא, שימי קשת או משהו, וזה ייראה יפה," אמרה אתי, אבל אני שוב בכיתי.
הלכתי לבית הספר למחרת בחשש גדול. אני לא יכולה להגיד שקיבלתי תגובות קשות, חוץ מילד אחד שאמר לי, "מה זה התספורת המכוערת הזו?" ובעיקר פחדתי, שכולם עשו את הקישור, והבינו שיש לי כינים. כשנכנסתי הביתה עצובה ועייפה, אמא התרוממה מהספה בהתרגשות, וליבי עצר. היא הסתפרה. קצצה את מחלפותיה השחורות והיפות, המלאות והחיות. שערה היה קצר אפילו יותר משלי, כך גם הפוני המוזר שהסתיר פחות מחצי ממצחה הגבוה.
"אמא, מה עשית?" צעקתי.
"שום דבר, הסתפרתי, נמאס לי מהשיער הארוך הזה כבר, כבד לי בחום. מה, לא יפה?" חייכה.
"לא יודעת... שונה," ובליבי חשבתי, שיפה זה לא, אבל שהיא עדיין יפה.
"צריך פשוט להתרגל, תמיד מתרגלים בסוף, אל תדאגי." שמעתי את המאמץ בקולה. ידעתי שהיא היתה יכולה לומר את המשפט הזה בטון אחר, שיש בו תמיד יותר אוויר ממילים, אבל היא חייכה והכניסה עליצות לא אופיינית לקולה, ואחר כך ליטפה את ראשי, והתיישבנו שתינו לאכול יחד.
זו היתה המחווה הכי יפה שאמא עשתה עבורי, ובכל הימים הקשים, כשהייתי לשווא נלחמת בעצב ובכעס, ולבסוף נכנעת להם כמו לזר תועה שנחת בבית וצריך לארח אותו, בימים שהייתי מדברת אליה בלי קול ושואלת אם היא אוהבת אותי, ואחרי שהלכה, אם אהבה אותי, הייתי נזכרת בתספורת שלה ובתקופה הקצרה שבה התבוננו שתינו יחד במראה וראינו אמא ובת. גם כשידעתי שאני לא יפה כמוה, הייתי יפה מספיק.
"על כמה בתים", מיכל דינור וצלר | הוצאת שתיים | 343 עמודים