פרולוג | פגישה עם אלוהים

כמעט פיספסתי את התחנה. מזל שהתעוררתי. מרוב מהירות שכחתי לקחת את המעיל, זה שקיפלתי וישנתי עליו ברכבת. מרץ. אחת־עשרה בלילה, קור אימים בחוץ. הכול סגור. עדיין לבוש בגדי עבודה, חולצת פולו ארוכה ומתחתיה חולצה קצרה, אבל הקור... כלב לא היה בחוץ. רק מרחק הליכה קצר לחדר, משהו כמו עשר דקות ברגל. כולי קפוא, לא יכול לזוז.

אמרתי לעצמי שאם יהיה משהו פתוח, אני אכנס לשתות איזה תה חם. זה יחמם אותי עד החדר. בסוף מצאתי בר קטן פתוח. זה שתמיד פתוח, בצד השני של התחנה, משמאל. היו רק כמה אנשים, אולי שלושה. ישבו על כיסאות גבוהים מול הברמן. מקום מעפן. קטן ואפל. לפחות השמיעו שיר שאני אוהב, "כרטיס לגן עדן" של הדייר סטרייטס. התיישבתי מול הברמן וביקשתי תה.

"אני יכול לעשות לך מים חמים עם נענע, אין לי שקיות תה", הסתכל עלי כאילו הייתי איזה חייזר. "זה בר יין". חתיכת אנטיפת. אמרתי לו טוב, שיהיה. העיקר שמשהו יחמם אותי. אף פעם אני לא שותה מים חמים עם נענע. זה לא תה. אולי של כל הפלצנים ששותים מים ירוקים עם עלים, אבל זה לא תה. סתם חרטא.

ואללה, האנטיפת הביא לי ספל! עם מים חמים והרבה נענע. שפכתי לתוכו שתי שקיות סוכר. האדים של התה חיממו לי את הפנים והידיים התחממו על הספל. מצבי השתפר. ה"תה" היה לגמרי לא רע.

לצדי, מצד ימין, ישב אדם לבוש מעיל צמר שחור עם צווארון מורם שכיסה את עורפו. הוא נראה לי מה זה מוכר, פנים מוכרות. נראה כמו אמן או אולי איזה מרצה שהיה לי באוניברסיטה. זָקָן לבן מכובד, שיער לבן ארוך מסורק לאחור, חפרתי בראש מאיפה אני מכיר אותו. זה על קצה הלשון. לא, לא זוכר.

"בסוף זה יצליח לך", שמעתי קול מכיוון האיש המוכר. קול נמוך, נעים, קול רדיופוני. הסתובבתי אליו. הוא לא דיבר, גם לא הסתובב אלי. אולי הוא לא דיבר? אולי זה סתם היה נדמה לי? משהו בפנים היה כל כך מוכר. הוא לא היה איזה סבא זקן, הפנים שלו היו... צעירות, מפוסלות. שפתיים עבות בשרניות, אף מרשים, מעט מחודד, עיניים גדולות, ערניות ומעליהן גבות מעוגלות שחורות שהבליטו עוד יותר את השיער והזקן הלבן. בטח איזה אמן. חזרתי לשתות מהתה. רק לרגע הזזתי את העיניים וכשהסתכלתי שוב ימינה הזקן כבר לא היה שם.

"הוא הלך?" שאלתי את האנטיפת. "מי הלך?" ענה בשאלה. "זה, האיש הזקן שישב פה". האנטיפת הביט בי הפעם כמי שראה חייזר מטורלל. "איזה זקן?".

בסוף זה הגיע, הזיכרון. כמו וילון שנפתח, נזכרתי מאיפה הפנים הללו. ההוא מהקפלה הסיסטינית, מהציור של מיכלאנג׳לו. היד שנשלחת, האצבע שאף פעם לא נוגעת באצבעו של אדם... אני פגשתי את אלוהים. בסוף זה יצליח לי, ככה הוא אמר. בסוף אני אראה להם. לכל הפלצנים, כל אלה שמתפקעים מערך עצמם. אני הוא זה שיודע. הם, לא יודעים כלום.

שער 1  | גופה בסרקופג | יום ראשון, 27 בספטמבר | פרק 1 | הגילוי

נמל התעופה ג׳יי־אף־קיי בניו יורק, שטח מטענים D, מחסן 262, 18:10

פרנק מנדוזה עמד לצאת מחדר הבקרה, כשמשאית מטען לבנה של חברת מרפי אינטרנשיונל נכנסה לשטח המחסן ועצרה קרוב לפתח. שיט, בדיוק כשעמד להכין לעצמו קפה לאחר שעות בהייה מאומצות במסכים שלפניו, כשארגזי מטען מלאים בובות סנטה ושאר קישוטי חג המולד עושים את דרכם האיטית דרך מכונת שיקוף ענקית שעמדה במרכז המחסן.

בזמן האחרון הגיעו למחסן משאיות החברה, שהתמחתה בשילוח והפצת חפצי אמנות למוזיאונים, ופרקו על מסוע מכונת השיקוף עשרות פריטים עתיקים שיועדו לתערוכה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. בדרך כלל בלדרי החברה שיחררו את המטענים כבר עם הוצאתם מבטן המטוס, אלא שפקידי המכס וביקורת הגבולות הדקדקנים פעמים רבות הפנו לשיקוף נוסף משלוחים ללא ניירת מתאימה, כאלה שנראו חשודים או כאלה שנבחרו באקראי.

"אז מה יש לנו פה הפעם?" שאל כשרוב הנסון, בלדר ותיק של החברה, נכנס למשרד והניח על שולחנו צרור ניירת. "עוד פרצוף חמוץ של קיסר רומאי?" ראש הפסל של הקיסר הזועף שעבר במכונת השיקוף רק לפני כמה ימים עדיין לא נמחק מזיכרונו.

"לא, הפעם זה ארון קבורה. עשה לי טובה, פרנק, בוא נגמור עם זה מהר. האוצרת שהגיעה עם המשלוח מישראל צריכה עוד לעבור בביקורת דרכונים".

פרנק עיין במהירות במסמכים. "סַרְקוֹפָג אבן, ארון קבורה עתיק מהמאה הרביעית לספירה", מילמל תוך כדי קריאה. אחר כך בדק את הגודל והמשקל. "קרוב לשלושה טון! חתיכת קבר." תמונות מודפסות של הסרקופג לפניריזתו ובזמן האריזה התלוו לניירת. פרנק ראה גילופים עדינים של מלאכים מכונפים אוחזים שרשראות עלים צפופות ומכסה דמוי גגון משולש בעל קרניים מעוגלות בארבע הפינות שסגר את הארון. המכסה והארון היו מהודקים זה לזה ברצועות מתכת סגורות בחותם. "רק המכסה שוקל יותר מחצי טון", המשיך לקרוא. שוב עילעל בניירות קדימה ואחורה. "אני רואה שעשו בישראל את כל הבדיקות הנדרשות. תא לחץ, בדיקת תכולת הארגז, אבל... אין פה שיקוף. לא העבירו את המשלוח הזה במכונת שיקוף". הוא הרים את ראשו וראה את רוב מנסה למצוא תשובה מתאימה. "ממש לא ברור לי," הודה, "נראה שהם הסתפקו בבדיקה חיצונית בלבד".

"אין בעיה, יעבור שיקוף פה. לא נראה לי שמישהו יכול להרים מכסה ששוקל יותר מחצי טון וסגור ברצועות חתומות. לך לפרוק את המשלוח על המסוע". רוב יצא מהחדר, נכנס למשאית, סובב אותה, ובהילוך איטי העמיד את פתחה האחורי מול המכונה. דלתות המשאית נפתחו וארגז עץ גדול החליק על גבי גלגיליות עד.

שהונח על גלילי המסוע. הארגז נע באיטיות ונבלע לתוך פסי גומי שחורים שכיסו את פתח מכונת השיקוף. פרנק עצר את המסוע והתבונן במסך הימני מולו. קופסה מלבנית אפורה השתקפה על המסך. המלאכים המכונפים, שרשראות העלים, מכסה הגגון המשולש מהודק לגוף הארון בשלוש רצועות מתכת, הכול נראה כפי שהראו התמונות. אחר כך עבר למסך השמאלי, מסך שהראה תמונה צבעונית. כל חומר הופיע על המסך בצבע אחר. אבן הסרקופג הופיעה באפור גם על המסך השמאלי, אבל בתחתית הקופסה השקופה, בגובה עשרים וחמישה סנטימטרים מתחתית האבן, הופיע פס בעובי שני סנטימטר בצבע כחול ירקרק. הוא עיין ברשימת הצבעים שמסמלים כל חומר. כחול ירקרק היה בטון. מתחת לפס הבטון נראה חומר שמילא את החלל בין הפס לתחתית הארון בצבע ירוק בהיר מעורב בצבע טורקיז, אולי חול מעורב בעוד חומר... הוא קירב את התמונה. במרכז המילוי ראה חפץ אדום. במבט קרוב יותר הבין פרנק שמה שהוא רואה מולו זה שק ניילון מהודק באזיקון פלסטיק. הוא הגדיל על המסך את השק. "זה שק כפול, שקית בתוך שקית", מילמל. אורכו של השק הכפול היה מטר וארבעים ונפחו כשישים סנטימטר. מחלון משרדו שפנה לעבר מכונת השיקוף ראה את רוב והאוצרת מישראל עומדים לצד המכונה. הוא קרא להם להיכנס למשרד.

מיכל לוי-שלו (צילום: איתי דגן )
צילום: איתי דגן

"אני לא מבינה מה קורה פה, הסַרְקוֹפָג אמור להיות ריק". פניה של רווית האוצרת התלהטו כשראתה את הפריט האדום שקוע בחומר הירוק. "אולי היה חור בתחתית הסרקופג ועשו שימור"... פרנק לחץ על כפתור שהפך את התמונה לתלת־ממדית. אצבעותיו ליטפו במהירות את מסך המגע, והקופסה השקופה בעלת העיטורים המרשימים הסתובבה בקלילות כמו היתה קופסת נעליים עד שהתהפכה וגילתה תחתית אבן שלמה. יחד איתה התהפך שק הניילון, שנראה עתה בבירור על המסך כשהוא מלא תכולה חומה. "השק מלא באיזה חומר אורגני". פרנק תחם את השק והגדיל את התמונה.

הוא התבונן בריכוז ולחץ על כפתור נוסף. החומר החום התבהר מעט ובתחתית השק נראו מכנסיים צהובים מוכתמים בחום. פרנק קירב את המכנסיים, שני כיסים אחוריים של ג׳ינס הופיעו על המסך. עוד סיבוב קל של הארון ועל מה שנראה כמכנסי ג׳ינס נחו חתיכות חומות של חומר מוצק. "מישהו קבר ג׳ינס?... והחומר האורגני, לא מבין מה זה... בחיים לא ראיתי דבר כזה". הוא קירב את החתיכות החומות עד שכיסו את המסך. משהו שנראה כמו פרסה משך את עיניו. הוא הגדיל את החתיכה. על המסך הופיע שבר של לסת תחתונה עם שיניים. פרנק הזיז באיטיות את חלקי השברים. שברי עצמות, שלד של יד שחסרו בה כמה מעצמות האצבעות, עוד חלק מעוגל, מצח של גולגולת, כשחלק מארובת עין ימין נראה בבירור. הוא הרים את ראשו וראה את רווית מחניקה צעקה. "מה שיש לנו פה זה לא סרקופג ריק, גבירתי, שלחתם לנו גופה בסַרְקוֹפָג".


"הגורם הבלתי סביר" מאת מיכל לוי-שלו, הוצאת כנרת זמורה. 384 עמודים, 98 ש"ח