רומן הביכורים של מאיה קסלר עורר הדים בעיקר בזכות סצנות הסקס הבוטות שבו. ההבטחה למתח מיני ולדיבור מלוכלך מתממשת כבר בעמודים הראשונים, ואיתה מגיע הקאץ': הדמות הגברית הנחשקת שבראה קסלר אמנם מזכירה את כריסטיאן גריי בממון, אבל ממש לא במראה החיצוני. טדי רוזנפלד הוא גבר באמצע שנות החמישים לחייו, שמתואר בעמוד השני של הספר כ"גדול ושמן" עם "חזה שזוף", ושום דבר מעבר לכך: "הוא נראה כמו כלום, ללא תווית". בהמשך נמסר לנו המידע שהוא מרכיב משקפיים; הקוראים שהשלימו את דמותו כגבר עם קרחת בוהקת יועמדו על טעותם רק בסביבות עמוד 280, כשמופיע האזכור הראשון לשיערו של רוזנפלד. בקיצור, מדובר בגבר עשיר, שנון וכריזמטי - אבל אי אפשר לומר שטוב מראה, לפחות לא לפי התפיסה המקובלת.
הדבר לא מפריע לנועה בת ה-36 להתאהב בו ממבט ראשון. נועה היא קולנוענית כושלת, רווקה עם נטייה לדיכאון ולאובססיה. היא גם המספרת, וההוויה שלה מכתיבה את הטון: שנינות תל אביבית, ריבוי דיאלוגים שתורם לתחושה קצבית מאוד, מצבי רוח מתחלפים וחרמנות לא מתנצלת. היא פורטת את האובססיה של התאהבות חדשה למיני פרטים קטנים, עד לרמת הסמן המהבהב של הודעת טקסט שעדיין לא נשלחה; היא מתפלשת בתשוקה ובאובססיה לקבלת תשומת לב; וכל זה מעורר מספיק אהדה כדי לבלוע גם חוסר ביטחון שחוצה את גבולות הטעם הטוב, אם אפשר בכלל לומר דבר כזה, ועקשנות שכבר גובלת בתוקפנות. טדי, מצדו, מצטייר כבר מההתחלה כגבר שתלטן, זחוח ועם בעיות תקשורת קשות. במילים יפות פחות, האופי של שני הגיבורים די בלתי נסבל. בהתאמה, סיפור האהבה שלהם - שאמור לסחוף את הקוראים פנימה - לא מעורר הרבה אהדה.
הוצאת כנרת זמורה ביתן רצתה לפרסם את "רוזנפלד" כחלק מהסדרה האירוטית שלה בגלל סצנות הסקס המפורשות שבו; העורכת עלמה כהן ורדי התנגדה, בטענה שהסצנות האלה הן לא המרכז של הספר. מרענן לקרוא סקס שכתוב בשפה מפורשת ולא מתייפייפת, במיוחד כשהוא אכן לא מהווה את מרכזו של הרומן - למרות שהוא כן משחק תפקיד חשוב ביחסים בין הדמויות. ולכן, גם אם לקוראים מסוימים ישנן הסתגויות סגנוניות ממנו, מקומו של הסקס ב"רוזנפלד" לגמרי מוצדק.
הספר מתחיל להיות קצת יותר מעניין כשהרעילות של מערכת היחסים הזו סוף סוף מקבלת ביטוי בפועל, ומתברר שגם לנועה וגם לטדי יש שלדים בארון המשפחתי איתם הם מסרבים להתמודד. השתלטנות של טדי, הנטייה שלו להטיל פקודות והגישה שלו לפתרון בעיות שמתמצה ב"כסף פותר הכול" כמעט מעבירות את מערכת היחסים הזו לתחומי השליטה, אך ללא האלמנט הסקסי שבשליטה. נועה, בינתיים, נאלצת להתמודד עם אפסיותה, ומתגלה לא פעם כהיסטרית בתגובותיה, לפעמים כתוקפנית ממש. הקוראים נדרשים לבלות זמן נכבד עם השניים האלה כדי להתחיל לפתח כלפיהם חיבה ולהבין שהם באמת מתאכזרים זה לזה רק מתוך אהבה. טדי מטיח בנועה את כל הפגמים שלה, היא נכנסת למגננה וננעלת; ואז הוא מחליט לעשות צעדים בשבילה, מתוך תפיסה שהוא יודע יותר טוב ממנה מה טוב לה - ורוב הזמן אפילו צודק. את נועה קצת יותר קשה לשנוא, אבל גם היא בלתי נסבלת עם ההפכפכות והעקשנות שלה, הביטחון העצמי הנמוך, חוסר היכולת לקבל ביקורת והעיוורון לנקודות החלשות שלה.
הבעייתיות במערכת היחסים של נועה וטדי ברורה לקוראים מהרגע הראשון, אבל היא לא מקבלת הכרה בספר שחור על גבי לבן. קסלר כותבת בקלילות רבה על מערכות יחסים, סקס ודרמה משפחתית, וגם מצליחה להעלות נושאים עשירים ומעניינים - הבעיה היא שלא נראה שיש לה משהו מעניין במיוחד לומר עליהם. הנטייה שלה לפרש לקוראים רמיזות סמליות, בהסוואה של תמלול מחשבותיה של הגיבורה, גורמת לקוראים להבין שאמנם יש בספר סאבטקסט - אבל הוא תמיד נכתב במילים ברורות בעמוד הבא. ובאמת, כשמנסים לחלץ מהספר סאבטקסט שלא נכתב בו מפורשות בשלב כלשהו, מגלים שמדובר במלאכה קשה שלא נושאת פרי.
קסלר ביססה את השלד של הספר על חייה שלה - למשל העיסוק בקולנוע, ההתייחסות לתחום הטכנולוגיה הימית ולדנמרק, וגם דמותה של נועה ומערכת היחסים שלה עם אמה, זאת לפי ראיון שנערך עמה במגזין "כלכליסט". באותו ראיון היא גם הודתה: "אין בספר שלי אמירה חברתית גדולה". לא כל ספר טוב חייב לספק אמירה חברתית גדולה, אבל "רוזנפלד" שם על השולחן כל כך הרבה נושאים מעניינים - זוגיות עם פער גילאים משמעותי, דימוי גוף ותפיסת אטרקטיביות אסתטית, פערים חריפים במעמד הסוציו-אקונומי, התמודדות עם דיכאון, וכמובן כל כך הרבה חומר לניתוח בגזרת המי-טו שהראש מסתובב - ובכל זאת, הוא לא מפרק אף אחד מהם ולא אומר שום אמירה מעניינת. גם בתחום הכתיבה קסלר לא מביאה בשורה, אם משחררים מהשמרנות שנחוצה כדי להתייחס לסצנות הסקס שלה כפרובוקציה כשלעצמה. קסלר היא אישה של תסריטים, ולמרות שהכתיבה שלה שנונה וכיפית, חסרים בה רגעי הקסם של פרוזה שמשלימה ומתענגת על היותה פרוזה.
הדבר היחיד שיכול לשפוך אור חדש על הספר, בשלב הזה, הוא הסיום - ולכן נזהיר מספוילרים מכאן והלאה. קסלר מכניסה לקראת הסוף דרמה חריפה מאוד לחייה של נועה, שפותחת הזדמנות להתייחס לדמות שלה קצת יותר ברצינות ולחשוף את כובד משקלם האמיתי של הדברים. ובכל זאת, בתוך עשרות עמודים בודדים היא מצליחה לארוז את הספר יפה לאגדה מתוקה, ואף מגדילה לעשות עם פסקת סיום מגוחכת ומיותרת. אז בסופו של דבר נועה וטדי נכנסו זאת לחייו של זה רק כדי לחולל בהם שינוי ולצאת, בדיוק כמו בכל רומן רומנטי עם שאיפות - ובכל זאת הכול מסתדר קצת יותר מדי טוב מכדי שנוכל לקחת את הספר ברצינות, והנושאים הטעונים שמועלים בו נותרים זנוחים. "רוזנפלד" התחיל כספר שנון וקליל על רומן בין שני אנשים מעצבנים, ובסופו של דבר, למרות שפע הזדמנויות להתעלות, גם נחקק בזיכרון ככזה ותו לא.
"רוזנפלד" / מאיה קסלר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 415 עמודים