בראש מגמת הגידול של כמויות הספרים שמתפרסמים מדי שנה נמצא ז'אנר ה"פרוזה", שנדמה שככל שהוא ממריא כך גבולותיו המקוריים מתרחבים ומתעמעמים. הנגישות והקלות היחסית להוציא ספר, כל ספר יחד עם התחושה הדחופה (היא תמיד דחופה שלא לומר נדחפת) להוציא, לשחרר, מייצרת בשנים האחרונות אינפלציית כותרים של ספרות בסגנון אישי: ספרים שמנסים לומר משהו משמעותי דרך המטלטל, המרגש והטרגי. במקביל, החלוקה בין ספרי העיון - שכבודם במדפם מונח - לכתיבה נגישה ועממית מיטשטשת יותר ויותר, ולא מעט מומחים ואנשי מקצוע מבכרים להציע את תובנותיהם דרך דמויות אנושיות שמפלסות את דרכן בשטח.
ספרו החדש של הפסיכואנליטיקאי המוערך תומס ה' אוגדן בן ה-76, "די בכך", מבלבל עוד יותר. הוא מעוצב ונמכר כרומן, על פניו הוא גם כתוב כרומן, אבל הוא לא. הוא לא יותר משיעור. שיעור בפסיכולוגיה, שיעור בלוגיקה אנושית, תבחרו אתם את שם הקורס. ולמרות הניסיון להנגיש ולפשט תהליכים נפשיים עמומים, אחרי 204 עמודים אנחנו נשארים עם "תיאור מקרה". רק חסר כותרות משנה מחולקות לנושא, דיון, ממצאים וסיכום.
"די בכך" מחולק לארבעה חלקים, מסופר בגוף שלישי ומתחיל בתיאור ילדותם של בובי וג'ורג', בני 11 ו-13 בשנות ה-50 של המאה הקודמת. בובי עוקב בהערצה אחרי כל תזוזה של ג'ורג', ההורים כמעט ולא נוכחים, והאחים מנהלים חיים משלהם - מלאי דמיון ויצירתיות - עד השלב שבו ג'ורג' מתערער ומתחיל לאבד את זה. במקביל יש את קרול שמאוהבת באביה אך נאלצת בשלב מסוים לטפל לבדה באימה האלכוהוליסטית. שנים לאחר מכן שני המעריצים המאוכזבים נפגשים ומתחברים. קרול נקראת כעת מדלן, הולכת ללמוד תואר שני בספרות. בובי, שלימים מכונה רוברט, עובד בתחנת דלק. הוא גר בבית קטן ומצייר להנאתו, לאחר שנאלץ לעזוב את לימודי האמנות בנסיבות שיתבררו בהמשך.
אוגדן הוא אמן רב חמלה שמצליח לתאר פצעים אנושיים וגם לומר עליהם משהו משמעותי. כמו ברומנים הקודמים ("לא אימא שלי", "הפרטים שהושמטו"), אוגדן מציג דמויות שעברו ילדות טראומטית שהותירה בהן חותם לכל חייהן; הן לא מתבוססות ונתקעות בעבר, אם כי גם לא מוחקות אותו. "מה שקרה שינה אותנו. לעולם לא נהיה אותו דבר, ואנחנו גם לא רוצים להיות כמו שהיינו קודם", נואם רוברט בהפגנה שארגן בעקבות אירוע ירי בקמפוס, ומתכוון גם למה שקרה לו. "מחובתנו לא להיות אותו דבר", הוא אומר, ויש לכך משמעות תרפויטית רחבה שבאה לביטוי בתובנות חדות ואנושיות לאורך דפי הספר.
בספרו "להשיב חיים שלא נחיו" (עם עובד, 2020) אוגדן מתאר מצב נפשי שבו האדם ממשיך לעד לנסות לפתח מערכת אישיותית שבכוחה להכיל את האירועים הבלתי נסבלים שעברו עליו בראשית חייו. על פי אוגדן, לכולנו יש היבטים כאלו שמותירים בנו את רישומם בצורת מגבלות שונות באישיותנו: היכולת (או אי היכולת) לשמוח, לאהוב את אחד מילדינו, להיות נדיבים או לסלוח למישהו שפגע בנו. בהקשר הזה, "די בכך" מציב בפנינו מודל להתמודדות עם העבר - שכולל הכרה במה שקרה, בהשפעה הבלתי הפיכה ובעיקר בנכונות להמשיך הלאה.
אוגדן מיטיב להנהיר רעיונות מורכבים ויש לו הבנה עמוקה בנפש האדם, וכל זה מעצים את האכזבה המצטברת לאורך קריאת הספר. בשונה מחוויית הקריאה המענגת והמייסרת כאחד בספריו העיוניים של אוגדן, במקרה הנוכחי אוגדן לא מצליח להוציא את הדמויות מחדר הטיפולים. הכתיבה סימטרית, התהליכים הרגשיים נמסרים בלקוניות, כמעט מועתקים ממילון מושגים, משולבים באבחנות פסיכואנליטיות חטופות. לרגעים זה מרגיש כמו חוות דעת רפואית לקונית, לרגעים כמו ספר ילדים דידקטי שמסביר ומפרט וחוזר ומסביר את מה שקורה. ואם להשתמש בז'רגון הפסיכולוגי הרי שאוגדן משתמש כאן שוב ושוב במנגנון הגנה מסוג "אינטלקטואליזציה".
אחד הטיעונים הרווחים כנגד הספרות הרומנטית או לפחות חלקים נכבדים ממנה הוא שהיא מציגה חיים שמנוהלים על ידי כללי משחק ברורים מדי, כמעט מוגדרים מראש. בדומה לכך, "די בכך" - הגם שהוא מתעסק בניואנסים הדקים של הנפש - לא מצליח לייצג את החיים עצמם. הם מוצגים בתוך טבלה על ידי אנליטיקאי מוכשר שמבין לעומק את הדמויות שלו אבל בד בבד מזכיר לנו כל הזמן שאנחנו "רק" במעבדה אנושית, עוקבים אחרי יצורים אבל לא מורשים לגעת בהם או לחשוף אותם באמת. כמו הפער שמתקיים בתוכניות ריאליטי, בין האירועים האנושיים שמתרחשים על המסך אל מול המומחים שמפרשנים את הסיטואציה, כך אוגדן מתעסק כל העת בלהיות אנליטיקאי על הדמויות שרקם ושהיו רוצות לפעפע ולהתפזר ולאפשר נגיעה. התוצאה: חומר גלם איכותי ותו לא עם פוטנציאל לפיצ'ר לא רע בכלל.
בדומה לפרודיות הפשע האמיתי בטלוויזיה מהשנים האחרונות, שמנצלות את הרגעים האחרונים של הז'אנר רגע לפני גסיסתו הסופית, מפתה להכתיר את "די בכך" כפרודיית ספרות, כלומר פרודיה על הספרים נעדרי הספרות - בדיוק כמו גיבוריו החיים אך נעדרי החיים של אוגדן. אפשר אפילו לראות בשם הספר תמרור עצירה: "די בכך" מסמן הספר על עצמו ועל כל שדומה לו. אבל אם לא ניפול לעוד מנגנוני הגנה של הדחקה ו/או הכחשה, נצטרך להודות באמת: מדובר במקרה של איש מקצוע מוערך שכתב רומן לא טוב. אוגדן במקרה הזה הוא חלק מהסטטיסטיקה, לא הסטטיסטיקאי.
"די בכך", מאת תומס ה' אוגדן | תרגום לעברית: יואב כ"ץ | הוצאת עם עובד | 204 עמודים | מחיר: 88 שקלים חדשים