עד לשלב מסוים בקריאה הייתי בטוח שהביקורת שלי על ספרו החדש של ישי שריד, "השלישי", תעסוק בעיקר במייקל ג'יי פוקס; ליתר דיוק בסרט הטוב ביותר שבו שיחק מר פוקס, שהוא גם ללא ספק הסרט הטוב ביותר בעולם אי פעם - "בחזרה לעתיד 2". הסיבה לכך הייתה פשוטה. יש, אמנם, הבדלים ברורים בין "בחזרה לעתיד 2" לבין "השלישי", שמתאר ישראל עתידית שנשלטת על ידי מלך ובה בית המקדש הוא עיקר החיים. אבל בשני המקרים פועל חוק פשוט: אין לנו מושג לגבי העתיד.

כך ראיתי בעיני רוחי איך אכתוב שמייקל ג'יי פוקס טעה והטעה, ואיך בשנת 2015 אין מכוניות שעפות, ואין סקטבורד מרחף, ואין פיצה זעירה שמכניסים למיקרוגל והיא גדלה. אחרי שעברתי את מה שעברתי עם "בחזרה לעתיד 2" חשבתי שאין סיבה להאמין גם לעתיד הישראלי ששריד מבקש לצייר - עתיד שבו ערי השפלה אוידו בפצצה אטומית, והמספר, שהוא גם הגיבור הראשי, הוא גם כהן וגם צמחוני.

אבל אז קרה משהו. לא רק שהתחלתי להאמין לסיפור העתידי של שריד - העתיד המאיים הזה סחף אותי. הרגשתי שאני טובע בים הטירוף שעליו הוא מספר. לפתע ספרו של שריד נהיה אמין עד אימה. בפרקים מסוימים הרגשתי ששריד לא מתאר את העתיד, אלא את ההווה; שאם אצא החוצה מביתי בירושלים אני עלול לראות את בית המקדש השלישי. בבוקר יום חמישי ה-30 ליולי 2015 עוד הייתי סקפטי ביחס לספר. 24 שעות לאחר מכן חשתי שמדובר ביצירה אמינה שלוכדת את המציאות.

מה שהשתנה באותו יום אכן היה המציאות: בתוך פחות מיממה מטורף יהודי מתועב אחד רצח נערה במצעד הגאווה, וקבוצה מטורפת ומתועבת אחרת שרפה תינוק ואב פלסטינים בשנתם. השיגעון היהודי שעליו מדבר שריד נהיה אמין להחריד. העתיד נהיה להווה באבחה אחת.

אין תמונה

האירועים האקטואליים הם אלו שגרמו לי להבין את כוחו של הספר הזה; אבל אם הספר היה רק הרחבה של מהדורת החדשות, לא הייתי ממליץ לקרוא אותו. להפך - יותר מדי רומנים ישראלים שיוצאים לאחרונה מנסים כל כך להיות רלוונטיים, עד שהם נשארים בתחומי החדשות ולא בתחומי הספרות. מה שהופך את "השלישי" למרתק מבחינה ספרותית, הוא ההתמסרות של שריד אל הטירוף שאותו הוא מתאר.

שריד לא כתב את "השלישי" מנקודת מבט חיצונית של מוכיח בשער. הוא דבק בעמדתו של הגיבור הראשי, יהונתן. כמו במקרה של שריד עצמו, גם יהונתן הוא בנו של פוליטיקאי, אבל הפוליטיקאי הזה הוא המלך; הבן מאמין בטירוף הדתי שאביו מוביל, ומתוך אותה אמונה חסרת גבולות, הדת עצמה יוצאת מהדיור המוגן של  תיקון ליל שבועות אל מחוזות הטירוף. בסיפור שלו הקורבנות מדברים: המלאכים מספרים בחדווה על מעשי טבח שבהם צפו, השכינה מתגשמת בגוף אישה והיא גופנית ומינית. ההתמסרות של שריד אל הטירוף היא כה גדולה, עד שמי שיקרא ב"השלישי" יבין שגם אצלנו כיום לא מדובר במשוגע בודד או בעשבים שוטים, אלא בשיגעון שהוא חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי, חלק מאתנו.

בזכות התמסרות המוחלטת לטירוף, ישי שריד מראה לקורא עד כמה הטירוף הזה הוא חלק מההווה. מה שקורה לנו כרגע, הבנתי במהלך סוף השבוע הארור ההוא, זו רק חזרה כללית לקראת העתיד. זו הייתה תובנה עגומה וקשה, והלוואי שלא הייתי מגיע אליה, אבל העובדה ששריד הצליח להוביל אותי לשם אומרת הרבה על כשרונו ועל ספרו.

השלישי / ישי שריד, הוצאת עם עובד, יולי 2015