הייצוג של הזווית האימהית תמיד היה ייצוג חסר, וגם במתודה הפמיניסטית - שבחלקה שואפת להציג את האישה כחזקה, עצמאית ולא תלויה. לא שונה מהגבר. עצם המושג "אמא" מורה על תפקיד. בספר הביכורים של תמר סנדלר גורן האובייקטיביזציה אף מקבלת צורה: אמא עם עגלה. אז מה אמא עם עגלה יכולה להיות או לעשות? המספרת חסרת השם מודעת למגבלותיה אך מסמנת את היעד: "למצוא דרך חדשה לכתוב אישה". הסופרת וירג'יניה וולף טענה כי האישה עוד תשנה את צורת הרומן, אך לשם כך היא זקוקה לשני דברים - חדר עם מנעול והכנסה קבועה. לדמות העלומה של "אימהות עם עגלות" אין חדר עם מנעול, אבל היא בכלל בוחרת לערער על הנחת היסוד הדורשת "צורה".
אל מול האתוס ה"דיקנסוני" של אישה "מנותקת-יוצרת", ספרה של גורן מציג את הצד השני בשרשרת היצירה - אמא עם עגלה שחותרת לפרק את השרשרת וליצור בכל תנאי ומקום. היא משכתבת את השיחות של האימהות בגינת המשחקים שכמו מחשבותיה נקטעות ומתגלגלות. בין היתר הן מדברות על הנקות, הדרכות הורים ומסיבות ימי הולדת, וגם על נושאים יותר מורכבים כמו תחושות סימביוטיות לילדים שלהן וחלומות מיניים מבעיתים.
הספר עצמו מורכב מרוב נשי מוחלט, וגם הגברים המוצגים פה ושם מתקיימים כמעט רק דרך עיניהן של הנשים והאימהות. כאן הגברים הם "המין השני". במובן הזה "אימהות עם עגלות" מזכיר קצת את עבודתה של קריסטין דה פיזאן, האישה הראשונה הידועה שהתפרנסה מכתיבה וכתבה את "ספר עיר הגבירות", לאחר שהתאלמנה בגיל 25 והייתה צריכה לפרנס את שלושת ילדיה. להבדיל, כאן אין גבירות, יש אימהות עייפות שכלי הנשק היחיד שעוד נותר להן הוא האדישות ביחס להכול כולל לעצמן.
כל זה מייצג חלק אחד של "לכתוב אישה". כי בעולם הממשי האחד הגיבורה היא אמא עם עגלה שפוקדת מזה שנים את הגינה השכונתית, אבל בעולם הממשי האחר היא בת חורין שמקרקשת בכלי מלחמתה היחיד, הדף והמילים. בגן המשחקים הממשי האחד אין רגעי השראה או מחסומי כתיבה, יש ילדים שמשחקים ומתרוצצים ואימהות שמלהגות. בגן המשחקים הממשי האחר יש תנועה רפלקטיבית בלתי נגמרת שמערערת, מסדרת ומפרשת את ההיסטוריה הרחוקה ואת זיכרונות הילדות, וגם משחקי מטא-סדר כמו השאלות כמה מילים לשים בשורה, או האם לשמור על השוליים לבנים וריקים.
השזירה הקופצנית בין הרהורים רפלקטיביים לבין דיאלוגים עייפים מייצרת תחושה כמעט סוריאליסטית, של זר ומוכר מולחמים להם יחדיו. ביצירה פרגמנטרית תמיד יש את הסיכון, לכותב ולקורא כאחד, להיוותר עם אוסף פסקאות שלא הצליחו להתעצב ולהתייצב לכדי משהו. בהיעדר נרטיב ברור, חומרי העזר בדרך כלל הם עזות רגשית ועזות סגנונית - שמסייעים למה שנכתב להיצרב, ולמה שלא נכתב להתרקם ולהתבהר ככל שהקיטועים נערמים. במקרה הנוכחי העזות בולטת בהיעדרה. חלקי הפאזל לא מראים שום עניין לנסות להתחבר זה לזה, ואם בדימויי גן משחקים עסקינן, דומה הדבר לקרוסלה שנמצאת בתנועה מתמדת אך נותרת באותו מקום.
הדריכה במקום של היצירה נעוצה בהיעדר דמות עומק. המספרת, המצטטת והמושכת בחוטים נוגעת בהכול אך שום דבר לא נוגע בה. היא מעיפה בוץ על כל המתקנים והיא נותרת סטרילית. הסכיזואידיות הזו מדבקת, ובתום הקריאה התחושה נותרת מרוחקת ומנותקת. זה יכול להישמע בעייתי, אבל דווקא הקושי האישי לאמוד במקרה הזה את הערך הספרותי של היצירה, או לחשוב עד כמה היא מייצגת את המציאות - במיוחד בהתחשב בעובדה שאני לא אמא עם עגלה - הוביל אותי להתבונן ביצירה מעט באדישות ולהזדהות איתה משם. דומני שהאמירה המשמעותית של היצירה היא באדישותה, כי אם הייתה נוצרת כאן דמות חיה מדי, הספר *הזה* לא היה נכתב. אם האמא עם העגלה הייתה יכולה לא להיות אדישה, אז אולי היו לה אפשרויות אחרות בחייה מלבד מלהיות עם עגלה ולשחק עם מילים וצורות.
כיצירה ספרותית מדובר ב"מוצר" מבלבל, לטעמי. זו טרגדיה? זו פרודיה? אבל בזמן שאנחנו יכולים לתהות האם האימא עם העגלה מרוצה מחייה או אם היא בכלל חושבת על זה, היא מצידה ממשיכה לשחק ולשכתב ובעיקר לשנות שוב ושוב את הסיפור.
"אימהות עם עגלות", תמר סנדלר גורן | הוצאת תשע נשמות | 208 עמודים