אפתח בווידוי: את הספר "תור השחור" של בן פול קראתי לא כדי לכתוב עליו ביקורת ספרותית, אלא כי בתיאור שלו הופיעה המילה "התנחלות", וכמתנחל, כבר ראיתי בעיני רוחי איך עוד סופר סמולן עוכר ישראל עם שם של גוי של שבת משמיץ את השכנים, וראיתי הזדמנות לנצל ללא בושה את מעמדי כדי להגן על שמנו הטוב.
אבל אחרי שקראתי אותו, הבנתי שאין שום צורך להגן על המתנחלים מהספר הזה - ולא בגלל שהוא חוסך את שבטו מהם. להיפך: הוא אכן מצייר את המתנחלים כחבורת משיחיסטים עם דובון ועוזי, שמטילים אימה על רועי צאן פלסטינים מסכנים שבסך הכל מנסים לחיות חיים שקטים בין עצי הזית לעזים שגידלו שם עוד כשגרו בלבנון או במצרים. אלא שנקודת המבט של המספר כה הזויה, כה מנותקת, עד שצריך להטיל ספק בכל מה שהוא מספר, שמא בלבל מציאות ופנטזיה.
כאן אפשר לחזור אחורה ולהתחיל את הביקורת מחדש, בלי פוליטיקה: "תור השחור" הוא ספרו השלישי של בן פול, שהוא בעצם שם בדוי של סופר ישראלי שזהותו האמיתית היא סוד כמוס. בספר הזה הוא מנסה לתאר את מסעותיו של איש תקשורת מנוסה, שרגיל לסקר אנשים שונים וליצור עליהם כתבות וסרטים תיעודיים, ומוצא את עצמו מופתע ומנותק רגשית דווקא במעמד שבו הוא אמור להרגיש נוכח בגוף ראשון: חתונת בתו.
הבעיה שגורמת כנראה לדיסוננס הרגשי שלו היא שהבת מתחתנת, לא עלינו, עם מתנחל - כזה עם כיפה וחברים שרוקדים "זכרני נא" (טוב, אולי טיפה נסחפתי) וחושבים שתפקידו של חייל צה"ל הוא לירות בכל ערבי באשר הוא ערבי. האילוץ להכיר פתאום ישראליוּת אחרת, שכנראה מעולם לא נחשף אליה בכל הקריירה העיתונאית שלו, גורמת לו להתייחס לכל האירוע כמסתכל מהצד, במקום לחוות אותו בעצמו. הוא מגדיר את זה כ"עוד מסע", וההתייחסות הזו זורקת את התודעה שלו לסחרור שנמשך 141 עמודים בין זיכרונות מסעותיו הקודמים - ואולי אלו פנטזיות בלבד?
הזיכרונות של העיתונאי נעים בין רומא לדרום אמריקה, ובכל מקום הוא מנסה להרגיש בבית, רק כדי שבין השורות יבלוט לעין הזיוף שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא קופץ בין שפות (כותב בעברית, מדבר בספרדית וחושב באנגלית) ואישויות: רגע אחד הוא הרפתקן חסר מורא, רגע אחר כך דרדס פחדני שחושש מכל צל; רגע אחד האיש הנאור המתנשא מוסרית על המקומיים הפגאנים, וברגע הבא איש מערות שרואה אישה ולא מסוגל שלא לדמיין את עצמו אונס אותה. ובכולן הוא מצטייר בסופו של דבר כלא יותר מתייר, אדם שאין לו כלום מלבד מחשבותיו המתחלפות בקצב מהיר.
ואגב מחשבות - זו נקודה מרכזית בספר. סגנון הכתיבה של פול ארכני ואסוציאטיבי. לפעמים פסקה אחת יכולה להימשך שלושה עמודים, ולתאר בדילוגים בין עולמות את מה שנראה כפרט שולי. הוא נוטה לחסוך בסימני פיסוק ולזרוק מילים אקראיות בלי שום קשר, מילים על קובץ וורד מילה ועוד מילה הנה יש כאן כבר משפט שלם פסקה או שתיים ביקורת נוקבת גם אם לא הגיונית בכלל אבל למי איכפת טוב אני חושב שמיצינו, לא?
הדבר היחיד שאני יכול להגיד לטובתו של הסופר הוא שהספר, או ליתר דיוק היצירה המילולית האקספרסיוניסטית הזו, גרמה לי לחשוב. לחשוב שאני לא יודע לקרוא. לחשוב שאולי אני מפספס משהו. אז עשיתי מה שעושים בחוגים לספרות ודנתי עם אחרים בתוכן הספר. המסקנה שלנו היתה שאם אף אחד לא מצליח להבין את כוונת המחבר, אולי בעצם אין כזו, מלבד עצם הרצון לבלבל את הקורא, לזרוק אותו אל מחוץ לאזור הנוחות הספרותי שלו, מחוץ לכל ז'אנר מוכר. זה מין ניסוי חברתי כזה, שהתוכן שלו פחות חשוב מתגובת הקהל. ואם כך, אציין שהתגובה שלי היתה לוותר על הספרים האחרים של בן פול ולעבור למשהו קצת יותר מיינסטרימי.
תור השחור בן פול. כתר ספרים, 141 עמודים