מסע
השנה היא 1942. המקום הוא צ'ילה. דומינגו וגה, הידוע בשם ישו מעמק אלקי, סוגר כבר עשור למסעו ברחבי המדינה, מסע שבמהלכו הוא מטיף את תורתו הנוצרית, משיא עצות לחיים בריאים ומנסה – לרוב ללא הצלחה – לחולל נסים. רבים לועגים לו, מעטים מאמינים כי הוא התגלמות נוספת של ישו, בעיקר בקרב העניים והמדוכאים. רעיון חדש נתקע בלבו של ישו מאלקי: למצוא תלמידה שתלווה אותו במסעו, זונה יראת שמים, בדומה למריה מגדלנה שליוותה את ישו המקורי. והנה, הוא שומע שבמקום נידח במדבר, במחנה כורים עלוב שנשלט בידי חברה קפיטליסטית נצלנית ואכזרית בבעלות זרה, נמצאת זונה כזאת בדיוק.
מאבק
אפילו מהסיכום הקצר הזה של נקודת הפתיחה אפשר להבחין בפוטנציאל של הספר הזה, שיצא לראשונה ב-2010 ותורגם עכשיו לעברית: צימוד של הנשגב והמגוחך, הצגת הטמא כקדוש והקדוש כטמא, דיון במעמד הדת בתקופה המודרנית, הצצה לחיי הכורים הפשוטים בצ'ילה, מלחמת מעמדות, אימפריאליזם. הפוטנציאל הזה, אפשר לדווח בשמחה, ממומש כאן במלואו, ועוד יש כמה בונוסים לאורך הדרך.
ישו מאלקי, בן 44 ומוזנח מתמיד, מגיע אל מחנה הכורים בעיצומה של שביתה כללית. הכורים המנוצלים דורשים רק את הזכויות הבסיסיות ביותר: שההנהלה תבנה שירותים והם ובני משפחותיהם לא ייאלצו לעשות את צרכיהם במדבר הפתוח, שהמרפאה המקומית תצויד באופן מינימלי וכיוצא באלה דרישות מובנות מאליהן. ההנהלה משיבה מלחמה: היא מחרימה את כלי הנגינה של התזמורת המקומית, כולאת את ישו מאלקי שנשא דרשה בעד העובדים ומגרשת את הזונה שנחשדת בסיוע לשובתים. ברקע מרחף האיום לפגוע פיסית ואף להרוג את מנהיגי השביתה, ה"מסיתים". הפועלים, מצדם, שוקלים לפוצץ את המפעל.
אורח
עם זאת, יש משהו מטעה בתיאור שבפסקה הקודמת. אמנם הפרטים האלה מופיעים כולם בספר, אבל הם מוזכרים בו כמעט כבדרך אגב ובקיצור נמרץ. את רוב העמודים תופס סיפורו של ישו מאלקי וחיזורו אחר הזונה הצדקת שלו. הסופר ארנן ריברה לטלייר, יליד 1950, נמנע בכך מהפאתוס הדידקטי שמאפיין בדרך כלל ספרים שעוסקים בנושאים האלה והצליח לחבר רומן אינטליגנטי, מרתק ומלא הומור. באמצעות השימוש בטריק הישן של התלוות לאורח (ישו מאלקי) והצצה מעבר לכתפו, עלה בידו של לטלייר להציג לקוראים עולם שלם על מלוא פרטיו ונוהגיו, את עולם הפועלים במכרות המלחת במדבר הצ'יליאני, שלטלייר עצמו נולד וגדל בו. אמריקה הלטינית של שנות הארבעים מתוארת בספר כמקום שעומד על הסף בין מסורת ומודרניות, אמונה וציניות, דיכוי וצדק, שעבוד למעצמות זרות ומאבק עיקש לעצמאות.
אוננות
התהליך המרכזי שעובר הקורא הוא מעבר מבוז ולעג לישו מאלקי ולמאמיניו אל הערכה מחודשת וחיובית שלהם. בהשוואה לתאגידים הנצלניים, הממשלה האטומה והכנסייה המושחתת מתברר כי ישו מאלקי ומאמיניו אינם כה תמהונים וטיפשים כפי שהיה נדמה, ובוודאי שלבם מונח במקום הנכון. דווקא תיאורו הקומי והמדויק של ישו מאלקי כנזיר חרמן, מזיין, מאונן ומפליץ הופך אותו לאנושי וראוי לאהדה, שונה כל כך מצביעותם של כל בעלי הכוח האחרים בספר, ובעיקר זו של הממסד הכנסייתי. ובאמת, איך אפשר להתווכח עם משפטים כמו: "כשאנחנו, המאמינים, מדברים עם אלוהים, אומרים שאנחנו מתפללים, אבל כאשר אלוהים מתפלל אתנו, אז אנחנו סתם משוגעים סכיזופרנים מסכנים" (עמ' 149) או "בעולם הזה יש לפסלים של קדושים השפעה יותר מאשר לקדושים בשר ודם" (עמ' 192)?
מוסר השכל
לטלייר כשל אמנם בתיאור משועשע ורומנטי מדי של חיי זונה, שבמציאות הם כמובן מלאי אומללות וכיעור, אך בצד הזכות אפשר לציין את העובדה כי בסיומה של הקריאה בספר נהפך הקורא, ואפילו הקורא החילוני והאתאיסטי ביותר, לציני פחות כלפי תופעת האמונה ואולי אף לציני פחות בכלל. זה לא הישג קטן.
"האיש שידע להעיר את המתים". ארנן ריברה לטלייר. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי.
הוצאת כתר. 229 עמודים. מחיר מומלץ: 94 שקל