כטיבן של אובססיות שצולחות את נסיבות הזמן והמקריות, הסופר איל מגד ממשיך "להבהיל" את האהבה על גיבוריו. אחרי ספרים קודמים שעסקו בחיי הנישואים, בין היתר היצירות "ארץ אשה" (2006) ו"זוג" (2008), מגד מעלה הפעם על המוקד את הבעל - שגם נותן לספר את שמו.

"בעל" מורכב כולו ממונולוג בגוף ראשון של גבר מבוגר נטול שם. הוא - חוקר איקונות שנמשך לביקורי כנסיות בפרט ולמיסטיקה בכלל. היא, סילביה שמה - פסיכולוגית מצליחה שלא מאמינה במקצוע שלה ובזה למטופליה. הם נשואים מזה עשרות שנים, עברו לאחרונה לגליל, בקרבת הקיבוץ שבו גדל הגבר. ואם זה נשמע כמו צעד מרענן לזוגיות מוצלחת יותר, במקרה הזה המרחק בין השניים רק מתחדד. היום-יום שלהם לא מורכב מהרבה "ביחד", וגם כשפה ושם הם ניאותים זה לקראת זו, מהר מאוד המפגש מייצר חיכוכים. היא מאשימה, גוערת, מסתייגת. הוא מסתגר. היא מגנה ופוסלת, הוא בורח. היא במילים והוא בשתיקה, עם השנים שניהם התמקצעו היטב במלאכת ההרס.

הספר-ווידוי מתחיל בהצהרה: "אני שבוי באישה". וככל שהשורות מתקדמות, כך אופני השבי מתבהרים ומתרחבים. הוא שבוי בצורך להיות בעל, בצורך להבין מה זה אומר להיות בעל, בצורך להשתחרר מהשבי. ובסופו של דבר, לאחר ניכוי כל האנקדוטות המסיחות, הוא שבוי למחשבות השליליות, לקשיים שהן יוצרות ולריקנות הקיומית שהן מתחזקות. "בסוף עוד יתברר שהפרשה הזאת היא הטעם היחיד לחיי", (עמ' 138), הוא מצהיר, וכמו הנחש המיתולוגי שעסוק כל חייו בניסיון לאכול את זנבו שלו, הוא ממשיך להתנועע ולהתחפר סביב עצמו ללא שום יעד או מטרה. "אין הבור מתמלא מחולייתו", ולפעמים הוא גם לא מאפשר לחוליות אחרות למלא אותו, מתעקש להישאר לא-מלא.

אירוע נקודתי שהתרחש לפני עשרות שנים לא נותן לגיבור מנוחה: אשתו עזבה אותו לתקופה קצרה במהלכה הייתה עם "ממלא מקום". מבחינתו אין ספק שהיא תכננה שהממלא מקום יהיה "ממלא מקום קבוע". מאז ועד היום, ממלא המקום מהעבר נותר ממלא המקום של ההווה, כפשוטו. כמו תוכן טראומטי שלא ניתן לעיכול, שלא מאפשר טרנספורמציה, כך אותו אירוע ממלא וחוסם כל פוטנציאל לשחרור, בדומה להתעללות נפשית שמקבעת מכאן ולתמיד את צבעם של האירועים הבאים. אך לאמיתו של דבר, ממלא המקום הוא רק הפונקציה שדרכה אפשר להמשיך ולהתערער. הגיבור עצמו מודה בכך. הוא לא מפסיק לתאר את השילוב הבלתי אפשרי בינו לבין אשתו, את חוסר היכולת אפילו להגיע להסכמה על חוסר הסכמה, את העלבון הבראשיתי שמפעפע ממנו אליה וממנה אליו, את טענתה שלה לפיה אנשים מאותו שורש נשמה לא אמורים לצלול לחיים משותפים, את הסכמתו שלו עם חוסר הסיכוי לחיים משותפים שכאלו. "כשהפחדים כפולים, כמו שקורה אצל זוג, זה כמו לאלף שני סוסי פרא בבת אחת" (עמ' 93).

בשונה מסיפורי אהבה טרגיים שלא יכולים להתממש בשל גורם שלישי, כאן הכול נתקע בגלל שאין ולא יכול להיות גורם נוסף, חיצוני. זה הוא והיא, היא והוא תקועים. יחד. וההתפלשות של מגד מידבקת. חוסר הנרטיב המופגן, לצד הפיוטיות המשתפכת, מייצרים חוויית קריאה לא יציבה שמעידה על יכולתו של המספר לסחוף אותנו אל טלטוליו. לרגע השתפכויותיו נדמות כשיר הלל לאהבה, כמה שורות לאחר מכן הן כבר קינה ומספד, וחוזר חלילה. הבעל המתוודה טורח לא להיוותר עם סימני קריאה. בעיקשות בלתי מתפשרת הוא מציף את הערעורים הגדולים של (דימויי) האהבה. האם ה"גזלייטינג" הזוגי הוא חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים ברת קיימא? מה בין הזדקקות להשתוקקות, האם אנחנו אוהבים זה את זו או חייבים זה את זו והאם מדובר בשתי אפשרויות שונות? האם בכלל יכול להיות שיש משהו שאין לנו, שאנחנו יכולים לקבל אותו מהצד השני?

בנואשות שלא יודעת שובעה, הגיבור לא מצליח לעצור ולו לרגע - על פני 220 עמודים של רפלקציה בלתי נגמרת - מלנסות ולפלש את כל מה שאפשר לומר על מערכת היחסים הבלתי אפשרית של חייו. אך אין מה לצפות לתשובתה של אשתו. כבר בשם הספר מובהר מי הוא הנושא, הנשוא והמושא. הכותב והנמען, התובע והנתבע. זכות התגובה שלה לא רלוונטית. היא תפאורה. המעמד החד צדדי שמייצר הספר מתכתב עם המאבק של הבעל לשוחח קודם כל עם עצמו, לנסות לפענח את עצמו. ממש כמו במכתביו של קפקא אל מילנה, שאחרי שמכתביה אבדו הפכו מדו שיח לווידוי אישי. באחד ממכתביו האחרונים הוא כותב לה: "כל האסון של חיי… בא ממכתבים, או מהאפשרות לכתוב מכתבים… הרי זה שיח עם רוחות רפאים, ולא רק עם רוח הרפאים של הנמען אלא גם עם רוח הרפאים שלך עצמך, שמתפתח תחת ידך במכתב שאתה כותב".

הגיבור יודע שאי אפשר לסמוך עליו, שהוא חסר יכולת לצאת מעצמו. הוא מגדיר את עצמו כ"מתבטל ומתבדל", הוא מתאר את חולשתו הגדולה כ"שאיפה לפרוק עול ולהיעלם", וכנגד האמיתות האלו שום סילביה לא תוכל לסייע. "כל חיי אני משתוקק להתמזגות עם בשר ודם, ומוצא את עצי מתמזג עם עצים ואבנים" (עמ' 186). וגם קפקא בשלביו הסופיים של הקשר כבר תהה: “ואולי אין זו אהבה ממש, זה שאת אהובה עליי יותר מכול; אהבה פירושה שאת לי הסכין בה אני מנקר בתוכי". 

ההיסטוריה הספרותית עשירה בגברים נוירוטיים שלא מצליחים לשחרר. מה שבולט ב"בעל" של מגד זה שהוא לא מנסה לטאטא או לקשט את הטרגיות - שמורכבת ממה שבלתי אפשרי ומוכרח כאחד - בעלילות משנה שינסו אולי לטשטש את "גזירת הגורל" שבה הוא תקוע. בשורה התחתונה, אחרי כל הניסיונות להיאחז בהצקות, להיתפס בחוסר הסובלנות הרדיקלי שהוא חווה מצידה, או להישען על פרשיית ממלא המקום - הוא מודה ומתוודה שאלו אנקדוטות, כוכביות שמופיעות לצד ובתחתית האירוע האמיתי. וכך, לאט לאט, ההבנה מתבהרת; ההכרה בחוסר שלא ניתן למילוי, בקיפוח שלא ניתן לפיצוי. 

בחלקו האחרון של הספר, השפיטה העצמית של הבעל מובילה אותו לאקט רדיקלי של גאולה, מה שעוזר ליצירה כולה להתרומם ממונולוג בכייני או מניפסט של חיי נישואים כושלים לכדי אמירה משמעותית על נפש האדם וחירותה. הנזיר הבודהיסטי טיק ניאט האן כתב: "סליחה היא הוויתור על התקווה לעבר טוב יותר" - וכך גם החלטתו הסופית של הבעל משקפת לנו את מותר הרוח האנושית ביכולתה לחרוג מ"המצב האנושי", וביכולתה לחיות ולשרוד בצל התהייה על (חוסר) האפשרות לתקן את מה שאולי מראש נולד פגום או חסר.


"בעל", מאת איל מגד | הוצאת ידיעות ספרים | 224 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים